שאלה שבועית: נתינת מכונית למחלל שבת לצורך נסיעה בשבת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נתינת מכונית למחלל שבת לצורך נסיעה בשבת
נעסוק השבוע בשאלה שהגיע לפני בזמן ששימשתי כרב קהילה ברעננה, והתייעצתי בעניינה עם הג"ר זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל.
פנה אלי אדם שברשותו יש רכב בעל שבע מקומות. יום אחד בא אליו שכנו שאינו שומר תורה ומצוות ובפיו בקשה- הוא מתעתד ליסוע בשבת הקרובה לאירוע בצפון ובמשפחתו שבע נפשות. יש ברשותו שני רכבים, אולם בגלל הנסיעה הארוכה הם מעוניינים ליסוע יחד כל בני המשפחה ברכב אחד, ושאל- האם יכול לשאול את הרכב למשך השבת.
הוא סייג את בקשתו ואמר, שהוא יודע שכאדם דתי יתכן ותהיה לו בעיה עם הדבר, ועל כן הוא מבקש שישאל רב ואם הרב יאסור- הוא יכבד זאת.
בא אותו אדם לפני ושאל- האם רשאי לתת את המכונית לחברו שאינו שומר תורה ומצוות, שיסע עמה בשבת?
כאשר באים לדון בשאלה זו עלינו לבחון מספר נקודות:
א) ראשית, בשונה ממקרה בו אדם מזמין לביתו לשבת חבר שאינו שומר תורה ומצוות- ששם החבר ייסע בשבת רק בגלל הזמנתו, במקרה שלפנינו החבר שאינו שומר תורה ומצוות יסע בשבת בכל מקרה- רק השאלה היא באיזה רכב יעשה זאת, ואם כן, זהו צד להקל ולהתיר לתת לחבר להשתמש במכונית
בעל אולם מלונדון פנה לג"ר משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד א, עב) ושאלו- בא אליו זוג שמעוניין להתחתן באולם שברשותו, אך מעוניין שהריקודים בחתונתו יהיו מעורבים. גם אם החתונה תיערך באולם אחר הריקודים יהיו מעורבים, ונמצא שלא 'בגללו' יתקיימו ריקודים אלו, האם מהווה הדבר סיבה להקל ולהתיר להשכיר את האולם (ובמקרה שלנו להשאיל את הרכב לחבר), או לא?
ב) גם אם נאמר שיש איסור לפני עיור גם במצב בו היה נוסע בכל מקרה, יתכן ובמקרה שלפנינו יש צד נוסף להקל- זאת משום שבהשאלת הרכב לחברו הוא מפחית את חילול השבת שיתבצע- שהרי במקום ליסוע בשני רכבים, יסעו בני המשפחה ברכב אחד.
ג) גם אם נאמר שהדבר מותר לאור השיקולים הנזכרים, יש לדון האם אין בנתינת הרכב משום חילול ה'?
תשובה
חלק א'- איסור 'לפני עיור' במקרה שהעבירה תעשה בכל מקרה
נפתח תחילה בשאלה האם ביש איסור 'לפני עיור' במצב בו תעשה העבירה בכל מקרה- גם ללא סיועו של אדם זה.
המשנה בתחילת מסכת עבודה זרה (ב, א) אומרת:
"לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפורען ולפרוע מהן".
הגמ' (שם ו, א- ב) דנה בטעמו של דין זה:
"איבעיא להו משום הרווחה או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול- הא אית ליה לדידיה".
הגמ' מניחה בשאלתה שאם יש לגוי מעצמו אינו עובר משום 'לפני עיור', ועל הנחה זו מערערת הגמ':
"וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול והתניא 'אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול' והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול"?
כתשובה לשאלה זו מחלקת הגמ' חילוק יסודי בגדרי 'לפני עיור':
"הכא במאי עסקינן? דקאי בתרי עברי נהרא, דיקא נמי דקתני 'לא יושיט' ולא קתני 'לא יתן', שמע מינה".
במידה ויכול היה עובר העבירה להגיע לחפץ בכוחות עצמו ולעשות את העבירה ללא עזרת ה'מכשיל', אינו עובר על איסור 'לפני עיור'.
האם במצב זה הסיוע מותר לגמרי, או שמא יש בו איסור מדרבנן? נחלקו בדבר בעלי התוספות:
מתוס' במסכת עבודה זרה (ו, ב ד"ה מנין) נראה שב'חד עבר דנהרא' אין אפילו איסור דרבנן, שכתבו:
"ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא".
משמע שבמקום שיכולים לקחת בכוחות עצמם אין איסור בהושטה.
אולם מתוס' במסכת שבת (ג, א ד"ה בבא) מבואר שיש בזה איסור דרבנן, כך כתבו בענין הושטת מזון לעני- שעל ידי נכשל העני באיסור הוצאה מרשות לרשות:
"ואם תאמר והא קא עבר [בעל הבית המושיט לעני] אלפני עור לא תתן מכשול? ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו, ב) דקאי בתרי עברי דנהרא, מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור".
אכן- צריך עיון כיצד יסבירו תוס' בשבת את הגמ' בעבודה זרה הנ"ל- ממנה עלה שבמצב בו יש לגוי בהמה משל עצמו, אין בעיה למכור לו בהמה אף 'לפני אידיהן'? וכן- האם הכרח הוא שבעלי התוספות חולקים זה עם זה?
לפנינו חמש גישות בהסבר הדבר:
1) הרמ"א (יו"ד קנא, א) דן האם מותר למכור דברים המשמשים את הגויים לעבודה זרה במקום בו יש להם יכולת להשיג את אותם דברים מבעלי חנויות אחרים?
ומביא להלכה את ב' הדעות שבבעלי התוספות:
"יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
כיצד תסביר דעת ה'יש אומרים' את הגמ' בעבודה זרה? הגר"א במקום מבאר (ס"ק ח) שבדרך כלל גם ב'חד עברא דנהרא' ישנו איסור לסייע- מדרבנן, אלא שבגמ' בעבודה זרה- שאין הישראל- מוכר הבהמה יודע בודאות שישתמש הגוי בבהמה להקרבה לעבודה זרה, וזהו רק חשש, לא גזרו חכמים במצב זה ומותר לו למכור.
להכרעת הרמ"א שמעיקר הדין נהגו להקל כסברה א' ורק בעל נפש יחמיר- מסתבר שבמקרה שלנו שנתינת הרכב דווקא תצמצם את העבירה ותקטין את חילולי השבת- אל לו להחמיר- אלא ייתן את הרכב לחברו.
2) הש"ך (יו"ד קנא, ו) מבאר שבעלי התוספות לא נחלקו זה עם זה:
"אבל, לפענ"ד דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי, והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור".
גם תוס' בשבת הסכימו לכך שאין איסור לפני עיור בחד עבר דנהרא, אלא שכוונתם היתה שעדיין אסור הדבר משום החובה להפריש את חברו מאיסור (וכל שכן שאין לתת לו איסור בידים). ועל כן חובה זו לא שייכת בגוי ולא בישראל מומר.
הדגול מרבבה מבאר שבניגוד להבנה הפשוטה שראתה באיסור הסיוע מדרבנן מעין 'הרחבה' של איסור 'לפני עיור', למד הש"ך שאיסור הסיוע הוא מדין תוכחה בלבד- דבר זה שייך בישראל בלבד ולא בגוי, ועל כן כתבה הגמ' בעבודה זרה שבמצב בו יש לגוי בהמה משלו- אין כל איסור בדבר.
בפשטות במקרה שלנו לא תועיל התוכחה להניא ואתו ממעשהו, ועל כן לכאורה אין חובת תוכחה וממילא את איסור הסיוע ה'דרבנני' המושתת עליה.
3) המגן אברהם (שמז, ס"ק ד) מחדש גם הוא שאין איסור דרבנן לסייע לנכרי:
"אבל אסור - דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומכל מקום איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ...ונ"ל דלעכו"ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו".
דעת המגן אברהם שאיסור הסיוע הדרבנני- הוא מדין ערבות. ועל כן, בגוי או במומר להכעיס שאין בו את דין ערבות אין את איסור זה- ובזה מיושבת הגמ' בעבודה זרה ואף דברי תוס' זה עם זה.
לדבריו, במקרה שלפנינו שאותו חבר שאינו שומר תורה ומצוות אינו מומר להכעיס- מסתבר שיהיה אסור לתת לו את הרכב.
4) הריטב"א (עבודה זרה שם) מחלק בין מקרה בו עובר העבירה תובע את הסיוע לשם איסור- שאז אסור מדרבנן לסייע לו, לבין מקרה בו אינו תובע לשם איסורו, וכך כתב:
"אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא אכתי איסורא במלתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסו' או להרבות באיסור.....דכל ישראל ערבין זה לזה וכל שכן שאסור להם לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל".
לדבריו מיושבים דברי התוס' בשבת עם הסוגיא בעבודה זרה ועם דברי תוס' שם. כפי שכבר ציינו- בגמ' בעבודה זרה לא ברור שקונה את הבהמה לשם איסור- ועל כן אין איסור בדבר.
לדברי הריטב"א במקרה שלנו יהיה אסור לבעל הרכב לתיתו לשכנו, שבהרי שכנו 'תובע' מפורשות את הרכב עבור איסור- נסיעה בשבת.
5) הכתב סופר (יו"ד פג)[1] מיישב בין מקרה בו נעשה האיסור באופן מיידי- שאז על אף שמדור ב'חד עבר דנהרא' ישנו איסור סיוע מדרבנן (ובזה עסקה המשנה בשבת- שהרי ברגע שנמצא הדבר בידו יושיט העני את ידו ויטול מתוך יד בעל הבית) למקרה בו לא נעשה איסור באופן מיידי- שאז אין את איסור זה, וכך כתב:
"וליישב קושי' ש"ך העצומה בסתירת דברי הרא"ש ותוס' ור"י נראה לפי עניות דעתי דיש לחלק בין הא דפ"ק דשבת לפ"ק דע"ז דבפ"ק דשבת העני המוציא או מניח לידו של הבעה"ב אז היא אתחלת' דעבירה כשמוציא מידו או גמרה כשמניח בידו והוא מסייע קצת בשעת עבירה הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלאו הכי, מכל מקום אסור מדרבנן.... אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מכל מקום בשעת נתינה עדיין ליכא כאן שום אתחלת' דאיסור ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור כנ"ל והוא חילוק נכון"
לאור זה, במקרה שלנו שנתינת הרכב תהיה בים שישי והאיסור יהיה זמן רב אחר כך בשבת אין איסור סיוע מדרבנן.
נתינת שתיה לאינו שומר תורה ומצוות- למוסד תורני הגיע תורם גדול לביקור והוא אינו שומר תורה ומצוות, האם מותר לכבד אותו בכוס שתיה אף שיודעים אנו שהוא ישתה בלי ברכה?
דעת הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה א, לה, א) שניתן לכבדו בשתיה, אף שישתה בלא ברכה, מפני שאם לא נכבדו בשתיה יגרום לו הדבר לכעס וזלזול בשומרי מצוות ולומדי תורה. ועל כן נמצא שבהגשת הכוס אני מצילו מעוון חמור יותר- ואין בזה משום לפני עיור לא תתן מכשול, וכך כתב:
"בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכווין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוות, מאבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חס ושלום ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ובשתיה, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עוור לא תיתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה ... מכל מקום בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיוון שאם לא ייתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיוון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד על ידי זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן".
הג"ר יוסף שלום אלישיב חולק, וסובר שגם במצב שבו אי הגשת שתיה תביא לשנאה כלפי לומדי התורה- אסור להגיש שתיה לפני אדם שיודע שלא יברך עליה.
אפשר, שמחלוקתם תלויה בחקירה בגדר איסור 'לפני עיור'- האם איסור 'לפני עיור' הוא איסור עצמאי או שמא הוא חלק מכל עבירה ועבירה.
לדברי הגרש"ז אוירבך זהו איסור עצמאי- כולל, ועל כן ניתן לקחת בו שיקול מרחבי- במידה ועלול להיכשל בעבירה חמורה יותר לא יהיה איסור בסיוע לעבירה קלה יותר שתמנע את העבירה החמורה.
אולם לדברי הגרי"ש אלישיב איסור לפני עיור הוא חלק מכל עבירה ועבירה, ועל כן, גם אם על ידי הסיוע יעבור על איסור שחומרתו פחותה יותר- עדיין מוטל עליו האיסור לסייע בעבירה הקלה, ועל כן סבר שאסור לתת משקה לאדם שלא יברך על שתיתו גם אם הדבר יגרום לו לכעס ושנאה.
לדברי הגרש"ז אוירבך, גם במקרה שלנו יותר לבעל הרכב להשאיל את רכבו לחברו- זאת כדי למנוע ממנו לעברו על איסור חמור יותר.
ואכן, כך אמר לי הג"ר זלמן נחמיה גולדברג- שסברת הגרש"ז שייכת אף במקרה זה- ונאמרה גם ביחס לאיסור מסייע ולא רק ביחס לאיסור לפני עיור.
עוד אמר, שאין צורך לחשוש לדעת המגן אברהם (שלפי ביאורו שיסוד איסור מסייע הוא מדין ערבות, ייצא שגם במקרה שלנו יהיה אסור לתת לו את הרכב).
ועל כן התיר למעשה להשאיל את הרכב במצב זה, למעט מקרה בו עלול להיווצר מכך חילול ה'- לדוגמא- במקרה בו על הרכב יש סמל של חברה שומרת מצוות- וכשאנשים יראו אותו נוסע בשבת יהיה בזה חילול ה'.
נציין, שיחס לבעל האולם והחתונה המעורבת הנ"ל, כתב הג"ר משה פיינשטיין (שם) שראוי להחמיר כמגן אברהם, ולהימנע מלתת את האולם למרות ההפסד, אלא אם כן בגלל סרובו יילכו ויעשו את האירוע במקום לא כשר, אז ייתן את האולם על אף האיסור שיש בסיוע.
[1] ובדומה כותב הבנין ציון (סי' טו)
