שאלה שבועית: אדמו"רות סדיגורא בהלכה

להדפסת השיעור

אדמו"רות סדיגורא – בהלכה

לפני כחודש, בכ"א מנחם אב נפטר האדמו"ר מסדיגורא הגה"צ הרב משה פרידמן זצ"ל, זכיתי להכיר אותו אישית דרך קרוב משפחה שהיה מחסידיו. היה ענק בתורה ובמידות. הוא נפטר ממחלה קשה לאחר טיפולים ארוכים בחו"ל. לאדמו"ר היו ששה בנים, כשמקובל בדרך כלל שהבן הבכור הוא הממשיך את האדמו"רות.

אולם, בתוך השבעה הגיע הרב של שכונת גני גאולה בירושלים וסיפר שזמן מה לפני שנפטר האדמו"ר כתב צוואה בצלילות דעת גמורה והפקידה אצלו. בצואה נכתב כך:

"הנני ממנה בזה את בני הרב יצחק יהושע העשיל פרידמאן שליט"א, שיהא לאחר אריכות ימי ושנותי ממלא מקומי, שישב על כסאי, כממשיך האדמורו"ת "אדמו"ר-מסאדיגורה" ויעמוד בראש אנשי שלומינו חסידי רוז'ין-סאדיגורה וינהיג אותם בכל הענינים כפי שהי' אתי-עמי... אני מבקש בכל לשון לבל יהין מאן דהו לערער על צוואתי זו, ואבקש מכל אנשי שלומנו וכן מבני, חתני וכל הנלוים עליהן ויוצ"ח שיחיו, להיות עם בני הרב יצחק יהושע העשיל פרידמאן שליט"א, לדבוק בו כמו שדבקו באבותי הק' ובי, לסייע בידו ולתמוך בו בכל העניינים למען תמשך השלשלת כפי שהי' מאז, ואכיר טובה לכם על כך כל הימים".

בן זה הוא הבן החמישי של האדמו"ר שעד עתה היה אברך בכולל באנטוורפן, האח הבכור היה בארץ וניהל חלק ממוסדות החסידות בזמן שאביו היה בטיפולים, ואילו אח נוסף עמד בראש מרכז החסידות בלונדון.

ביום לאחר שקמו משהשבעה, אשת האדמו"ר הקודם, הרבנית שרה פרדימן הוציאה מכתב בו נאמר שרצונה שהבן החמישי יהיה אדמו"ר בבני ברק בלבד, ואילו הבן הבכור יהיה אדמו"ר בירושלים והבן השלישי יהיה אדמו"ר במרכז החסידות בלונדון. זאת בניגוד לנאמר בצוואת האדמו"ר שהבן יהיה האדמו"ר על כל חסידות סדיגורא בכל רחבי העולם.

כולם חיכו למוצא פיו של הבן החמישי שעל פי צוואת אביו אמור ליטול את כתר האדמו"רות, ושאלתנו היא מה באמת עליו לעשות במצב זה? חשבו, איזה שאלות עומדות בבסיס דיון הלכתי זה?

למעשה שאלה זו הגיעה לפתחם של רבנים גדולים, והיו ג' תשובות בדבר:       היו שאמרו שחייב לשמוע בקול האב, היו שאמרו  שצריך לשמוע בקול האם, והיו שאמרו שיכול לבחור אם לשמוע בקול האב או בקול האם.

תשובה

כאשר באים אנו לדון במקרה זה, עלינו להגדיר תחילה מה השאלות העיקריות אותן יש לשאול:

ישנן ארבע שאלות עיקריות בהן יש לדון:

א) כיבוד/מורא בדבר שאינו נוגע להורה- מצות מורא אב ואם כוללת בתוכה גם את האיסור לסתור את דברי הוריו. יש לדון האם יש חובת זו כוללת גם ענין כזה שאינו נוגע לכבוד ההורים עצמם, שלומם וצרכיהם? שאלה זו אינה נוגעת רק למקרה ייחודי זה של  שאלת ירושת  אדמו"רות, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו- לדוגמא: הורים מבקשים מילד שייקח סוודר והוא מתבייש מחבריו ואינו מעוניין, האם רשאי לסרב?

ב) מצוה לקיים דברי המת- הלכה היא בדיני ממונות ש'מצוה לקיים דברי המת' (ר' לדוג' כתובות ע גיטין מ). האם זוהי הלכה רק בממונות, או לא? ואם כן, יהיה עלינו לדון כיצד מוגדרת 'אדמו"רות'- האם מוגדרת כ'ממון' או לא?

 [הפוסקים שאמרו שהבן החמישי יכול לעשות כרצונו סברו שאין בדבר משום כיבוד הורים (וממילא אין חובה לשמוע בקול האם ואין בדבר משום מצוה לקיים דברי המת].

ג) כיבוד הורים לאחר מיתתם- בגמ' במסכת קידושין (לא, ב) נאמר שחובת כיבוד ההורים קיימת גם לאחר מיתה- "תנו רבנן מכבדו בחייו ומכבדו במותו...".

האם תוקפה של החובה לאחר מיתה נשאר מהתורה- כתוקף חובת הכיבוד שהיתה בחיי האב?

אם נניח שחובת הכיבוד לאחר המיתה היא מדרבנן בלבד, יתכן וכיבוד האם- הדורשת שאחים נוספים יתמנו כאדמו"רים, תקדם לחובת כיבוד האב ומילוי רצונו, הואיל והאב נפטר. 

האם חובת כיבוד הורים לאחר מיתה נשארת חו

ד) כבוד אם לאחר מיתת אב- במידה ושני הוריו בחיים- כבוד האב קודם לכבוד האם, כפי שאומרת הגמ' (קידושין לא, א):

"ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך".

גרושה אינה חייבת בכבוד בעלה, אולם ביחס לאלמנה (כל עוד לא נישאת פעם נוספת) לא נאמר מפורש האם חייבת בכבוד בעלה לאחר מיתתו, או לא?

עתה נשיב על השאלות אחת לאחת-

לפני הנודע ביהודה (מהדו"ת אבה"ע מה) הגיע השאלה הבאה:

אדם איחד נפל למשכב ולפני מותו ציוה את אשתו שביתו לא תישא את אחיו בשום אופן. נפטר האב, ואביו- הסב ועוד רבים אחרים מעוניינים שהשידוך בין הבת היתומה לדודה ייצא אל הפועל, וכן האם מעונינת, אך מתייראת לעבור על צוואת בעלה המנוח. והשאלה היא האם הבת במקרה כזה רשאית ואולי אפילו צריכה להינשא לדוד, או שמא אסור לה להינשא לדוד בעקבות ציווי אביה.

כאמור, השאלה בה יש לדון במקרים אלו היא האם ישנה חובת שמיעה להורים בדברים שאינם נוגעים לכבודם:

לפני הג"ר יעקב אריאל שליט"א הגיע בחור ושאלו- האם רשאי להתנדב לקורס קצינים בניגוד לרצון הוריו?

בגמ' ביבמות (ה, ב) נאמר:

"דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו'- כולכם חייבין בכבודי...דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי".

מדברי הברייתא שאמרה שהבן אינו צריך לשמוע בקול אביו כאשר מצווהו לעשות דבר אסור, מבואר שלולי שהיה בדבר איסור היה הבן מצווה לשמוע בקול האב.

ומצינו בדבר מספר שיטות בראשונים, נביא שתיים מהן[1]:

1) ציות גם כשאין הנאה לאב- לשון רש"י היא:

"היטמא- בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר".

ומבואר מדבריו, שהגם שאין לאב הנאה מהצווי שמצווה את הבן, חייב הבן למלא אחר צוויו (לולי האיסור).

2) ציות רק כשיש הנאה- תוספות לעומתו מעמידים את אחד המקרים שהביאה הגמ'- שאמר לו אביו לחמר בשבת (אחר בהמתו) כדי שיביא עבורו גוזלות.

תוס' מעמידים במקרה בו ישנה הנאה לאב, ורק אז ישנה חובה על הבן לשמוע בקולו (לולי האיסור שבדבר). חובה זו אינה מדין מורא אלא מדין כיבוד אב- 'מאכילו ומשקהו'. אולם במידה ואין הנאה לאב אין הבן חייב לשמוע בקולו, כדבריהם כתב גם הריטב"א.

ייצא אם כן, ששאלת השמיעה להורים שאינו מעוניינים שבנם ייצא לקורס קצינים- תלויה במחלוקת רש"י ותוס'. ושורש מחלוקתם היא האם אי ציות להוריו נחשב כ'סותר את דבריו' ונכלל בכלל 'מורא אב', או לא.

נישואין נגד רצון ההורים- המהרי"ק (סי' קסו) דן בשאלה זו, וצידד שיכול להינשא נגד רצון הוריו, וכך נימק את דבריו:

"דעד כאן לא מיפלגי אם [כיבוד אב ואם] משל אב אם משל בן, אלא בדבר דשייך האב בגווה - פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו. אבל במלתא דלא שייך בגוויה כי הכא, פשיטא דאין כח לאב למחות בבן, לא משום כבוד ולא משום מורא. ...דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו', מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו', וכן כיוצא בזה דשייך לאב. אבל במלתא דלא שייך האב בגווה, פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו".

מבואר מדבריו כגישה שעלתה מחידושי הריטב"א שאין חובה מדין כיבוד אב לציית לדברים שאין בהם הנאת גוף לאב.

מנגד, מדברי הג"ר עקיבא איגר בתשובה (מהדו"ק סי' סח) נראה שישנה חובה מדין מורא לציית לאב גם בדברים אלו.

בדבריו כותב הגרע"א שכיבוד מתחלק לשני חלקים- פעולות העושות נחת רוח לאב, ופעולות בהן מכבד בפועל את האב, ומחדש שלאחר מיתה ישנה חובה לעשות את פעולות הכבוד, אבל אין חובה בפעולות המסיבות נחת רוח- הואיל והאב נפטר. ובתוך הדברים כותב:

"ואפשר דהוא בכלל מורא שצריך לירא שלא לעבור על צואתם וזהו שייך גם אחר מיתה וההיא דהט"ז שם (ס"ק ג') דאינו סותר דבריו הוא רק בפניו, קיום צוואות שאני דאינו בכלל סותר דבריו, דפירושו שאינו סותר לומר אין הדבר כן ואין הלכה כן, דזה ליכא גנאי רק בפניו, אבל שלא לעבור על צוואתו הוא ענין אחר, ושייך בכל ענין אף שלא בפניו וי"ל דה"ה לאחר מיתה".

מבואר מדבריו שישנו איסור לעבור על צוווי ההורים גם כשאין הדבר נוגע לבם אישית.

אם נסכם את חלק זה נמצא שהשאלה האם ישנה חובת שמיעה בקול ההורים בשאלות מעין אלו ואם במצב זה תלויה במחלוקת הראשונים (האחרונים) הנ"ל.

ב) האם יש מצוה לקיים דברי המת במקרה שלנו או לא? יש לדון בשאלה זו משתי פנים:

1) האם דין 'מצוה לקיים דברי המת נאמר בכל מקרה, או לא? נחלקו הראשונים האם מצוה לקיים דברי המת נאמר רק ביחס לממון המושלש ביד שליש או לא. שיטת רבנו תם בתוס' (גיטין ד"ה והא) שמצוה לקיים דברי המת נאמרה רק במקרה בו השליש הנפטר את המעות ביד אדם אחר. אולם יש ראשונים (ראה בית יוסף חו"מ סי' רנב בשם הרא"ה) שחלקו על תוס' בשאלה זו.

בנוסף, שיטת הרמב"ן (גיטין יג) שמצוה לקיים דברי המת נאמרה דווקא בציוה בפניהם, אבל שלא בפניהם לא. וגם בזה יש ראשונים שחלקו על דבריו.

לשיטות הסוברות שאין צורך בהשלשה ושייאמר הדבר בפני היורשים- יש לדון האם יש בזה מצוה לקיים דברי המת או לא? אולם לשיטות החולקות- במקרה שלנו לא נעשה הדבר בפני היורשים וכן לא הושלש ממון ביד אדם אחר.

2) רבנות- כירושת ממון? אכן, גם אם נאמר כראשונים הנ"ל שיש צורך בהשלשה/בפניהם, יש לומר שמצוה לקיים דברי המת על מרכיביה נאמרה בממון, אולם בדברים שאינם ממון אין את מצוה זו.

וכאן יש לדון כיצד להתייחס לרבנות? הרמב"ם בהל' מלכים (א, ז) שכל השררות בישראל עוברות בירושה (בתנאי שהבן ראוי), וכך לשונו:

"ומאחר שמושחין המלך, הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר (דברים יז): "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"..... ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה".

וכך כותב הרמ"א (יו"ד רמה, כב):

"אפילו בנו ובן בנו, לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה".

אכן המגן אברהם (או"ח נג ס"ק לג) כותב שזוהי הלכה בשררה בלבד, אבל לא בדברים הנוגעים לקדושה:

"ורשד"ם בי"ד סי' פ"א כתב דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרי' כך עכ"ל".

ובדומה כותב החת"ם סופר בתשובה (או"ח סי' יב):

"אלא על כרחך מוכח מזה דלא נאמר דבר זה אלא במלך וכדומה לו ככל אותן המנויין דפרט הירושלמי דמייתי תוס' דסוטה מ"א ע"ב ד"ה אותו וכו' שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינין ומכין ברציעות אבל כל מינויי קדושה אינן בכלל זב. ומשום הכי בעי כהן גדול קרא יתירה לרבות [שבנו עומד תחתיו] וחוזר וממעט משוח מלחמה.... שמע מינה דוקא מינוי של שלטוני' אבל של קדושה והוראת התורה אינה בירושה לבניהם כלל".

נציין, שהג"ר אשר ויס שליט"א בתשובה (מנחת אשר סי' נט) כותב, שגם לפי הסוברים שיש מושג של ירושה ברבנות אינה כירושת ממון (וממילא לעניננו יתכן ולא יהיה בה 'מצוה לקיים דברי המת':

"ונראה בזה לענ"ד, דאף לפי השיטות דיש ירושה ברבנות שאני ירושה זו מירושת ממון ופרשת נחלות, דברבנות לא אמרינן דבמקום שאין בן יורש האב, ואם אין אב יירש האח וכך הלאה בסדר נחלות....ועוד דכבר כתבו הפוסקים דאם הרב זקן ותש כוחו זכותו להמליך בנו תחתיו או לצדו מכח הלכה זו....והרי בירושת ממון פשיטא שאין שום דין ירושה מחיים. אלא על כרחך דאין כאן דין ירושה ממש אלא הלכה מיוחדת בדיני שררה בישראל דבן קם תחת אביו למלאות מקומו, והלכה זו אין מקורה בפרשת נחלות אלא מפרשת המלך".

 ג) תוקפה של חובת כיבוד ההורים לאחר מיתתם-

התפארת ישראל (פסחים ד, ט) דן במשנה האומרת שחזקיה גירר את עצמו אביו לאחר מיתתו, וכותב שאף לסוברים שחייב אדם בכבוד אביו רשע, לאחר מיתה אינו חייב לכבדו, הואיל וכל חובת הכיבוד לאחר מיתת האב היא מדרבנן בלבד- לא תיקנוה במקרה בו אביו רשע.

מנגד בספר תועפות רא"ם (על היראים רכא, ה) כותב בדעת היראים שגם לאחר מיתה חובת הכיבוד היא מדאורייתא.

נמצא שלדברי התועפות רא"ם לחובת כיבוד האם- שתחי' יש תוקף דאורייתאי, בשונה מחובת כיבוד האב- האדמו"ר, שנפטר.

ד) האם האם חייבת בכבוד בעלה לאחר מיתה- כאמור כיבוד האב קודם לכיבוד האם בעודם בחיים, הואיל וגם האם חייבת בכבוד האב. האם נכון הדבר גם לאחר מיתה או לא?

הרב השואל בשו"ת נודע ביהודה- הג"ר שמואל מנהיים סבר שכן, וכך כתב:

"הלא אמרו אבא אמר השקני מים וכו' שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך ואף שאם נתגרשה שניהם שוים והברירה לשמוע למי שירצה אם לאב או לאם מ"מ קשה לדמות בזה מיתה לגירושין וחילוק גדול יש בין מיתה לגירושין בכמה דברים בנגלה ובנסתר ואף על גב דגרושה אינה חייבת עוד בכבודו מכל מקום אלמנה מסתברא דמחוייבת עדיין בכבודו".

אולם הנודע ביהודה עצמו חלק עליו וסבר שלאחר מיתה- אין האלמנה חייבת בכבוד בעלה, וממילא מצות כיבודה (שתוקפה גם גדול יותר כאמור) קודמת:

"ומה שרצה מעלתו לחלק בין גרושה לאלמנה ושיהיה על האלמנה מוטל כבוד בעלה גם אחר מותו ושיהיה שייך בזה אתה ואמך חייבים בכבוד אביך. לא ידעתי לזה שום טעם ומה כבוד תהיה האשה חייבת לנהוג בבעלה אחר מותו והלא הרשות בידה להנשא לאחר ואיה כבודו וכיון דזה פשיטא לן דאלמנה אינה חייבת בכבוד בעלה".

לסיום, נסכם בקצרה את עיקרי הדיונים והמחלוקות העיקריות:

א. האם יש בדברי האבא/האמא דין שחייבים לקיים דבריהם מדין מורא-"לא יסתור את דבריהם"-אפילו בדברים שלא קשורים לחייהם הפרטים כמו אוכל/פרנסה?

נגיד זאת אם נסבור:

כשיטת רש"י בגמ' ביבמות דמורא לא הוי מדין כיבוד (בניגוד לשיטת הריטב"א ומהרי"י קולון)

ב. האם אומרים במקרה הזה "מצוה לקיים דברי המת". נגיד זאת אם נסבור:

1) מתייחסים לאדמו"ר כעין ממונו של האב. (תלוי בשאלה אם אדמורות/רבנות עוברת בירושה (כדעת הרמ"א בניגוד לדעת המהרשד"ם וחתם סופר) וכן דהוי דין כירושת ממון ונחלות (בניגוד לדעת ר' אשר וייס דהוי רק דין קדימה בלבד לדעת הרמ"א).

2) "מצוה לקיים דברי המת" אומרים אפילו לא השליש ואפילו שלא בפניהם (כדעת הרמב"ן בניגוד לדעת תוס' שמצריך שישליש ובניגוד לדעת הריטב"א שמצריך שיהיה בפניהם)

ג. אם יש חיוב לשמוע לשניהם מדין כיבוד ואין כאן "מצוה לקיים דברי המת" אז יש לדון מי קודם.

זה יהיה תלוי:

1) במחלוקת אם כיבוד לאחר מיתה הוי דאורייתא (תועפות ראם) או דרבנן (תפארת ישראל)

2) האם אלמנה חייבת בכבוד בעלה ואז הוי כמו נישואין שאבא קודם (דעת הרב השואל בנודע ביהודה ובית יוסף) או הוי כגרושים (דעת רע"א ונודע ביהודה)

ולכן:

*עליו לשמוע בקול אמא- אם נסבור:

1) אין כאן "מצוה לקיים דברי המת" (לא הוי ממונו או צריך השליש או בפניהם)

2) יש חובה לציית לדבריה כרש"י

3) כיבוד ומורא לאחר מיתה דרבנן (תפארת ישראל)

4) אין לה חיוב לכבדו (כרע"א ונודע ביהודה)

* עליו לשמוע בקול אבא- אם נסבור:

1) יש כאן "מצוה לקיים דברי המת" (הוי ממונו ולא צריך השליש או בפניהם)

או

אפילו אם אין כאן "מצוה לקיים דברי המת" אך יש חובה לציית לדבריו מדין מורא (כרש"י)

2) כיבוד המת אחר מיתה דאורייתא (כתועפות ראם)

3) האלמנה חייבת בכבודו ולכן יש לו עדיפות (כרב נהיים ובית יוסף)

*הוא יכול לבחור מה שהוא מעדיף בתנאי:

1) אין כאן "מצוה לקיים דברי המת" ונסבור כריטב"א שאין חובת ציות במה שלא נוגע לחייהם הפרטיים.

או

2) אין כאן "מצוה לקיים דברי המת" ובכבוד יש חיוב (כרש"י) והם שוים ואין עדיפות (אין לה חיוב לכבוד וכבוד אחר מיתה דאורייתא).

• שיעורים נוספים של ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
• שיעורים נוספים בנושא השאלה השבועית

שאלה שבועית: עשיית עבירות למען בטחון המדינה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שיחה לפרשת שמיני - ההתמודדות בבין הזמנים בונה את האדם

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה שבועית: הזמנת יהודי שאינו שומר מצוות לסעודת שבת ובגדרי לפני עוור

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה שבועית: נתינת מאכל לאדם שאינו שומר תורה ומצוות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שיעורים נוספים...

שאלה שבועית: עשיית עבירות למען בטחון המדינה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה שבועית: הזמנת יהודי שאינו שומר מצוות לסעודת שבת ובגדרי לפני עוור

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה שבועית: נתינת מאכל לאדם שאינו שומר תורה ומצוות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שאלה שבועית: נתינת מאכל לאדם שאינו שומר תורה ומצוות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

שיעורים נוספים...