שאלה שבועית: קריאת התורה במנין מרפסות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
א) ברכה בעולה יחיד העולה את כל העליות- עם הטלת ה'סגר' הגדול ב'גל הראשון' של מגפת הקורונה, התקשר אלי בני המתגורר בירושלים, ושאלני: דיירי הבנין בו גר התקבצו ל'מנין מרפסות'[1]- כל אחד מהשכנים התפלל מהמרפסת שלו. לאחד השכנים היה ספר תורה בביתו, וממנו קרא את הקריאות.
אותו שכן היה לבדו בביתו, ומפאת הסגר שהוטל- לא יכלו דיירים נוספים להצטרף אליו למרפסת שלו. נמצא אם כן שעליו לעלות את כל העליות ולקרוא את כל הקריאה לבדו[2]. ושאלני בני, האם אותו שכן צריך לעלות שבע פעמים ולברך על כל עליה ועליה לפניה ולאחריה, או שמא בגלל שעולה אחד הוא העולה את כל העליות, אינו מברך אלא בתחילת הקריאה ובסופה?
ב) 'יעמוד כהן במקום לוי'- האם הכהן מברך פעם נוספת? במצבים בהם אין לוי בבית הכנסת עולה הכהן שעלה ראשון במקום לוי, הסיבה לכך- מחשש שאם נעלה ישראל אחריו, או אפילו כהן אחר- יביא הדבר לפקפוק בכשרותו של הכהן שעלה ראשון
האם העולה ראשון שב ומברך פעמיים, גם על עלייתו השניה, או לא? ומה הנימוקים לדבר?
ג) שאלות יסוד בחיוב 'ברכות התורה'- כדי להשיב על שאלות אילו, עלינו לברר מספר נקודות עקרוניות בחיוב ברכות העולה לתורה.
1) ראשית, עלינו לברר מדוע מברכים העולים לתורה אחר שכבר ברכו ברכות התורה בבוקר?
2) חיוב ברכות התורה- על מי הוא מוטל- רק על העולה לתורה עצמו, או על כל הציבור?
במשנה במסכת מגילה (כא, א) נאמר:
"הפותח [העולה הראשון] והחותם [העולה האחרון] בתורה מברך לפניה ולאחריה".
ובגמ' (שם ע"ב) נאמר שכך היתה התקנה בזמן המשנה, אולם לאחר מכן השתנה הדין:
"תנא הפותח ברך לפניה והחותם מברך לאחריה, והאידנא דכולהו מברכי היינו טעמא דתקינו רבנן גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין".
3) האם במצבים בהם לא שייך הנימוק המופיע בגמ'- ישתנה הדין וישוב לקדמותו?
ד) בתוספתא (מגילה ג, ו) נאמר:
"בית הכנסת שאין להם אלא מי שיקרא אלא אחד, עומד וקורא ויושב עומד וקורא ויושב אפילו שבעה פעמים".
האם גם בזמננו על העולה - הקורא להתיישב בין עליה לעליה?
תשובה:
האבודרהם בדיני קריאת התורה שואל מדוע העולים לתורה מברכים על עלייתם, ומשיב כך:
"כתב ה"ר יהודה ב"ר ברזילי בשם רבינו סעדיה, אף על פי שכבר בירך על התורה בבוקר קודם פרשת התמיד, חוזר ומברך אשר בחר כשקורא בתורה, ולא הוי ברכה לבטלה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בציבור".
לדברי רבנו סעדיה גאון, הברכות אותן מברכים לפני ואחרי קריאת התורה הינן מפני כבוד התורה.
מהו גדר החיוב שנולד משום 'כבוד התורה', האם הוטל חיוב על ה'גברא' לברך על התורה, או שמא גדר החיוב הוא שבמעמד קריאת התורה יברכו את ברכות על התורה.
אף אם נכריע שזהו חיוב על ה'גברא' לברך, יש לדון האם זהו חיוב על העולה בלבד, או שמא זהו חיוב על כלל הציבור המשתתף בקריאת התורה.
הזכרנו בשאלה את דברי המשנה במסכת מגילה (כא, א) שם נאמר:
"הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה"
כפי שהקדמנו, בזמן המשנה מברכים היו שתי ברכות בלבד- האחת לפני הקריאה והשניה בסופה. נראה מכך, שחיוב הברכה אינו על כל עולה ועולה, אלא תקנו שמעמד הקריאה בתורה צריך לכלול בתוכו ברכה על הקריאה- זוהי הלכה ב'מעמד'.
בגמ' (בע"ב) נאמר שבתקופה מאוחרת יותר- נהגו שכל העולים יברכו:
"והאידנא דכולהו מברכי היינו טעמא דתקינו רבנן גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין".
מהו אותו חשש מחמת הנכנסים והיוצאים שבגינה שינו חז"ל את תקנתם, ותקנו שכל עולה ועולה יברך לפניה ולאחריה? נחלקו בדבר ראשונים ואחרונים:
1) רש"י במקום (ד"ה משום, ומשום) אומר:
"משום הנכנסין- שאם יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון, ואם לא ישמע את האחרים מברכין, יאמר: אין ברכה בתורה לפניה. ומשום היוצאין - ולא שמעו את החותם מברך לאחריה, והראשונים לא ברכו, יאמרו היוצאים: אין ברכה בתורה לאחריה".
לרש"י החשש העמוד בבסיס תקנת חכמים הוא חשש לטעות שתיווצר אצל הנכנסים והיוצאים עצמם, שיחשבו שמברכים רק לאחר קריאת התורה או רק לאחריה ונוהגים פחות כבוד בתורה.
לדברי רש"י, בפשטות גם לאחר שינוי התקנה- חיוב הברכה נשאר חיוב ב'מעמד' ולא חיוב על כל אחד ואחד.
האם החשש קיים גם במנין מרפסות? גם במנין מרפסות ישנו חשש למתפללים שיצטרפו באמצע קריאת התורה או יצאו באמצעה ובמידה ויברכו רק בתחילת הקריאה ובסופה- יחשבו שאין מברכים על התורה לפניה/לאחריה.
ואם כן, לטעמו של רש"י, גם במנין מרפסות יש לברך על כל עליה ועליה לפניה ולאחריה.
2) המאירי במקום מביא בשם יש מפרשים הסבר אחר:
"משום הנכנסין שיכנסו בין ראשון לשני לשמוע קריאת התורה ונמצאת שמיעתם שלא בברכה לפניה ומשום היוצאין שיצאו קודם שיקרא האחרון ואין שומעין ברכה לאחריה".
מבואר מדבריו שגם בעת התקנה הראשונית- שהיו מברכים רק שתי ברכות- אחת לפני הקריאה ואחת בסיומה, חיוב הברכה הוא חיוב על ה'גברא'- על השומעים. כדי שהשומעים יצאו ידי חובה צריכים הם לשמוע ברכה לפני שמיעתם את קריאת התורה".
לאור זה אף הוסיפו היש מפרשים ואמרו:
"ועל סמך פירוש זה נהגו בצרפת לברך בקול בינוני להשמיע לכל את הברכות".
הואיל והציבור צריכים לשמוע את הברכות כדי לצאת ידי חובתם.
כמובן, שגם להסברם של היש מפרשים במאירי, קיים חשש הנכנסים והיוצאים במנין המרפסות- שהרי אם אחד השכנים יצטרף/ייצא באמצע, נמצא שלא שמע ברכה כראוי לפני קריאת התורה.
3) אולם, החת"ם סופר (או"ח סי' קע) מסביר את סיבת התקנה באופן אחר- לדבריו, גם בזמן המשנה קודם שתוקנה התקנה מפני הנכנסים והיוצאים, אם העולה הראשון לא היה מכוון להוציא את העולים האחרים בברכתו, היה עליהם לשוב ולברך, אלא שבדרך כלל אין כל סיבה שהעולים האחרים לא יצאו בברכתו, וכן ביחס לעולה האחרון- שהוא מוציא את האחרים ידי חובתם בברכה האחרונה- עליו להתכוון להוציא בברכתו, ועליהם לשמוע את ברכתו כדי שיפטרו על ידה מהברכה.
אולם במידה והעולים האחרים לא שמעו את הברכה מפי העולה הראשון או לחילופין יודעים שיצטרכו לצאת ולא ישמעו את הברכה מפי העולה האחרון, עליהם לברך בעצמם, הואיל וחובת הברכה היא על כל עולה ועולה.
מסיבה זו, תקנו חכמים 'מפני הנכנסים והיוצאים'- שיעלו/עלו לתורה ולא היו/יהיו בברכה הראשונה/האחרונה- שכל עולה ועולה יכוון להוציא רק את עליתו שלו ויברך עליה- לפניה ולאחריה.
לדבריו, חובת הברכה גם בזמן התקנה העיקרית שנכתבה המשנה, היא 'חובת גברא'- של העולה! אלא שאם מכוון הוא לברכת העולה הראשון- יוצא בה ידי חובה.
לאור זה כותב החת"ם סופר חידוש גדול להלכה:
"ונפקא מיניה היכא דליכא נכנסין ויוצאין וכדהתם (מגילה כ"ב סוף ע"א) שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי מיפק לא נפקי והכא נמי אמרינן גווני דלא עיילי ולא נפקי, ובכי הא קמ"ל מתני' דאם ירצה הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה".
לדברי החת"ם סופר, במנין המרפסות שאותו אדם הוא שעולה שבע פעמים ואין חשש מפני נכנסים ויוצאים- שיועלו לתורה ולא שמעו את אחת מברכותיו- שהרי רק הוא העולה היחיד- על הקורא לברך פעם אחת בתחילה ופעם אחת בסוף בלבד.
כיצד הדין למעשה בעולה העולה לבדו את כל העליות? נאמר בתוספתא (מגילה ג, ו):
"בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב עומד וקורא ויושב אפילו שבעה פעמים".
בתוספתא לא הוזכרה ברכה בין עליה לעליה, אלא ישיבה בין עליה לעליה.
תוס' (גיטין נט, ב ד"ה כי) כותבים שדברי התוספתא נאמרו קודם התקנה שתקנו לברך על כל עליה ועליה מפני הנכנסים והיוצאים, ועל כן, כדי להבדיל בין עליה לעליה אמר התנא שעל הקורא להתיישב ביניהן, אולם לאחר התקנה- שמברך העולה על כל עליה ועליה- אינו צריך להתיישב בין העליות.
מבואר מתוס', שגם במקרה בו אותו עולה הוא שעולה את כל ז' העליות עדיין החשש מפני הנכנסים והיוצאים קיים, לכאורה שלא כדברי החת"ם סופר.
דברי תוס' נפסקו להלכה בשולחן ערוך (או"ח קמג, ה):
"בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים כמספר העולים של אותו היום".
הרי שכתב שאף אם עולה אחד עולה את כל עליות עליו לברך על כל עליה ועליה, ובנוסף- לא הזכיר שעליו להתיישב בין העליות.
אכן מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה (יב, יז) נראה לא כך, שכתב:
"ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא ויורד וחוזר וקורא שנייה ושלישית עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום".
בדברי הרמב"ם לא הוזכר שמברך, ויתירה מזאת, הרמב"ם פסק שעל העולה לרדת בין עליה לעליה. אם לדברי הרמב"ם העולה מברך על כל עליה ועליה- מדוע צריך לרדת וליצור 'היכר' נוסף בין העליות?
נראה מדברי הרמב"ם כהסברו של החת"ם סופר- ולפיו, במצב זה לא שייך טעם התקנה ועל כן עליו לברך על כל עליה ועליה בפני עצמה.
לכן למעשה, אמרתי לבני נ"י, שאם העולה מבני עדות המזרח - הנוהגים כדעת מרן השולחן ערוך- יעלה בברכה שבע פעמים ואינו צריך לשבת ביניהם, ואם העולה הוא תימני הנוהג כרמב"ם- יעלה שבע פעמים ויברך רק בתחילה ובסוף.
אם העולה הוא מבני עדות אשכנז- עלינו לתת את הדעת לנקודה נוספת: השולחן ערוך (או"ח קלט, ג) כותב שסומא אינו עולה לתורה הואיל ואסור לקרוא אות אחת שלא מן הכתב. אולם הרמ"א על אתר חולק עליו: "ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ".
לדברי הרמ"א שניתן להעלות עם הארץ, כתב המשנה ברורה (קמג ס"ק לג):
"אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לעם הארץ ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא...ואם כן ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו".
לדבריו, יתכן והרמ"א לא מסכים עם פסק השולחן ערוך, ואם כן לפיו לא יברך על כל עליה ועליה.
נציין, שהרב זאב ויטמן שליט"א רבה של תנובה ורב הישוב אלון שבות מסיק במאמר שפרסם ב'המעין' (ה'תש"פ) בצירוף הצדדים הנ"ל, שהעולה יחיד את כל שבעת העליון יברך רק ברכה אח לפניה ואחת לאחריה:
"לכן עדיף לדעתי במקרה שעולה אחד עולה כמה עליות רצופות לחזור לדין הגמרא המקורי שמברך רק תחילה וסוף, במיוחד כשמדובר במקרה בו אין לחשוש משום הנכנסין והיוצאין, או מכיוון שמדובר במציאות חד פעמית ונדירה ומילתא דלא שכיחא לא תקינו רבנן, או בגלל הסברות האחרות שהובאו לעיל. ומי שנוהג כן עליו להקפיד שהקורא שעולה כמה פעמים יחזור למקומו וישב בין עליה לעליה ויקראו לו שוב לעלות לתורה כדי להדגיש שיש כאן שבע עליות, וכדברי התוספתא במגילה".
ביחס לשאלת עליית הכהן הראשון במקום לוי- נציין בקצרה, שבעל העיטור (עשרת הדברות הלכות הלל מהדות רמ"י דף צה טור ד) אומר שעדיף להעלות כהן אחר או ישראל במקום הלוי- כל זאת כדי שהכהן לא יברך פעם נוספת. ורק קודם תקנת הנכנסים והיוצאים שלא היו מבכים על כל עליה היו מעלים כהן במקום לוי.
ובדומה סבר בשו"ת מנחת אלעזר (לאדמור ממונקאטש ד, נט) שאמר שטוב שהכהן ייצא מבית הכנסת קודם כדי שלא יבוא לכך שיצטרך לברך פעמים. חששם כאמור הוא לברכה לבטלה- על פי ההבנה האחרונה שעלתה (הבנת החת"ם סופר) בהסבר תקנת הנכנסים והיוצאים.
למעשה המנהג הוא שאומרים במצב כזה 'יעמוד כן במקום לוי', והכהן עולה פעמים.
