שאלה שבועית: כניסת רופא לסכנה- לשם הצלת חיי אחרים

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

נחזור בקצרה על מה שלמדנו בשבוע שעבר:

1) שיטת בעל הגהות מיימוניות שישנו חיוב להכניס עצמו לסכנה עבור אחר [מקורו בדברי ריש לקיש בירושלמי. לדבריו רבי עקיבא (ב"מ סב, א) שאמר שאינו צריך לשתף את חברו במים שעמו- דיבר רק במקרה בו אם ייתן את המים ימות באופן ודאי- ורק אז אינו מחויב לשתף את חברו].

2) שיטת הסמ"ע והרדב"ז- שאסור לאדם להכניס את עצמו לסכנה עבור אחר, ואסור לו גם להתנדב.

הציץ אליעזר (ט, יז סימן כח), דן במקרה בו ישנו חולה שנמצא בספק סכנה לחייו והשיגו הרופאים עבורו תרופה קשה להשגה, ועתה הגיע חולה שנמצא בסכנה ודאית וזקוק לתרופה זו והסתפק החולה שבספק סכנה האם עליו לוותר על התרופה לחולה השני? וכתב הציץ אליעזר שלאור דברי הרדב"ז אסור לחולה זה שנמצא בספק סכנה, לוותר על התרופה:

"ולפי דברי הרדב"ז יוצא שלא רק שאינו מחויב בכך אלא גם זאת שאין לו להחמיר בזה דחומרתו היא קלות ראש בחייו העצמיים ודינא הוא דאפילו ספק חייו שלו קודמים לחיי חבירו".

3) שיטת הנצי"ב בהעמק שאלה, ופסק הרב אשר"י בשו"ת ממעמקים (וכ"כ פוסקים רבים)- אין על האדם חובה, אולם רשאי להתנדב.

 

בוגרת התוכנית לבנות חו"ל של קרית החינוך שלנו, משמשת כרופאה באחד מבתי החולים בחו"ל, והתבקשה על ידי הנהלת בעת החולים להתנדב ולשרת במחלקת קורונה, ושאלה, האם רשאית/חייבת להכנס למחלקה, או להיפך- אסורה לה להיכנס. לכאורה נראה התשובה לשאלתה תלויה בג' הדעות הנ"ל.

 

היום נעסוק במספר נקודות נוספות:

א. 'חייך קודמים'- בפיקוח נפש של האחר- ראשית, הסבר זה, השלישי דורש ביאור- ממה נפשך- אם יש במצב זה- שבו האדם נמצא בספק סכנה את ההלכה של 'חייך קודמים', מדוע מותר לו להתנדב לדבר, ואם אין את דין 'חייך קודמים' במצב זה, מדוע אינו חייב להציל את חברו?

ב. התנדבות במקרה של מוות ודאי- במקרה בו עסקו רבי עקיבא ובן פטורא (סב, א)- אם בעל המים הוא עם הארץ, וההולך עמו הוא תלמיד חכם עצום, גדול הדור- האם יהיה מותר לעם הארץ לוותר לגדול הדור על המים? ובמילים אחרות- האם מותר להתנדב למות במקרה בו ישנו מוות ודאי?

בשו"ת הלכות קטנות (א, רכט) דן בשאלה מעין זו:

"שאלה שנים שאוהבים זה את זה קשה כמות אהבה ונגזרה מיתה על א' מהם ובא חבירו ונמסר במקומו. איזה מהם עדיף"?

ג. קדימה בהצלת חיים- הגמ' בסנהדרין (עד, א) דנה בדין 'יהרג ואל יעבור' ביחס לאיסור רציחה, ואומרת שמקורו הוא מסברה:

"רוצח גופיה מנא לן [שאם אומרים לו תהרוג או תהרג- שעליו לא להרוג]? סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".

דברי הגמ' נאמרו ככלל חתום- מי אמר שדמך אדום יותר משל חברך, מי אמר שלך יש עדיפות על פניו!

אמירה נחרצת זו טעונה ביאור, הרי ודאי שישנם אנשים שהינם בעלי מעלה וחשיבות על פני אחרים, ואף במסגרת ההלכה ישנה משמעות למעלות אלו, כפי שאומרים חז"ל במשנה בהוריות (ג, ז-ח):

"האיש קודם לאשה להחיות...כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולן שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".

ואם כן, כיצד נאמר דין זה באופן גורף- הרי ישנם כאלו שדמם אכן סומק טפי משל חברם?

ואף שודאי שה' יראה ללבב ויכול להיות שישנם אנשים שכלפי חוץ נראים כפשוטים אך מלאים זכויות כרימון, 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', ועלינו למדוד זאת באמות המידה הלכתיות המפורטות במסכת הוריות!

תשובה:

ביישוב הדבר ברצוני להציג לפניכם שתי גישות- שיטת הג"ר אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (להלן הראי"ה), ושיטת הג"ר משה פינשטיין זצ"ל.

א. שיטת הראי"ה קוק- אומדן שלא במסגרת 'דין' מותר- הראי"ה קוק בספרו משפט כהן (סי' קמג) דן בשאלה האם יחיד רשאי/מחויב למסור את נפשו להצלת רבים, ובתוך הדברים מתקשה בשאלה אותה שאלנו (ג'):

"ובגוף הדבר...שאפילו אם אנו רואים שאחד הוא הדיוט וקטן שבישראל, והשני הוא גדול ורם ונשא בתורה ומעשים טובים, מכל מקום אנו מבטלים את דעתנו ונאמר האדם יראה לעינים, ויש כאן מאי חזית, ואין דוחין נפש מפני נפש... ולכאורה צריך הדבר תלמוד מנא לן הא, כיון דעיקר הדבר סברא הוא דמאי חזית... אם כן למה לא יכריע משקל זה שלנו גם כן את הסברא דמאי חזית"?

כדי להשיב על שאלה זו מקדים הראי"ה קוק הקדמה- ההלכה היא, שדיני נפשות אינם יכולים להיות מוכרעים על פי אומד הדעת, כפי שכותב הרמב"ם (סנהדרין כ, א):

"אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג".

טעם הדבר נובע מכך שישנן אומדנות שהינן גבוליות ועדינות, העלולות להיות מושפעות מנטיות ושיקולים זרים, ועל כן אסרה התורה בצורה גורפת על בתי הדין להשתמש בדיני נפשות, כפי שמסביר הראי"ה קוק:

"שאף על פי שישנן אומדנות ברורות שהן כמעט בסוג הוודאיות, מכל מקום, כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, ונקל להחליף בין אומדנא ברורה למסופקת ולמזויפת, על כן נעלה תורה את השער הזה כולו בפנינו, שלא נעשה מעשה בהריגת אדם על ידי אומדנתנו אפילו כשהיא ברורה מאד".

מסיבה זו, נאמרה סברת 'מאי חזית'- האוסרת על האדם לקום וליטול חיים של אדם אחר כדי להציל את חייו שלו, באופן גורף, אף במקרה בו על פניו יש לו מעלה ויתרון עליו- הואיל ואלו אומדנות, ובדיני נפשות (כמו כאן שרוצה ליטול נפש חברו כדי להציל את עצמו) אסור.

אולם, כל זאת ביחס לפסק דין- שם אכן לא ניתן להמית אדם על פי אומדן, וכן לא ניתן לכפות על אדם למסור את נפשו להציל את חברו על סמך אומדן.

אולם במידה והאדם מעוניין להתנדב מעצמו ולמסור את נפשו עבור האחר- אינו מוגדר כ'בית דין', ורשאי לקבל את החלטתו על פי אומדן דעת. ואם על פי אומדן דעתו ראוי ונכון יותר שחברו יישאר בעולם- מותר לו למסור את נפשו עבור הצלת חברו[1], וכך כותב הראי"ה קוק (שם):

"ולפי זה יש לומר גם כן שדיני נפשות לא נקראו אלא מה שאחרים עושים להיחיד הנ"ל, אבל אם היחיד רוצה למסור נפשו יש לומר שאינו נקרא כלל 'דיין' לגבי נפשו, והוי הדין אצלו כמו שאר איסורי תורה, שאם הוא אומד בדעתו באומדנא ברורה יכול לסמוך עליה".

לדברי הראי"ה מבוארות ומיושבות שאלותינו:

גם במצב בו חברו בסכנה נאמרה ההלכה של 'חייך קודמים', אולם כבכל דיני התורה- יכול האדם ללכת על פי האומדנא, ובאם אין הוא וחברו המהלך עמו שוים- מותר לו להסתכן, ואף להתנדב ולמסור את נפשו ממש עבור הצלת חברו.

לדבריו, אף שלא ניתן לחייב את הרופאה להכנס למחלקת הקורונה, ודאי שרשאית להתנדב שם- שהרי באומדן- מוטלים על הכף חיי חולים רבים המאושפזים במחלקה כנגד חיי שלה.

 

ב. שיטת הג"ר משה פינשטיין זצ"ל- דמו פחות 'סומק' מדם חברו- הג"ר משה פינשטיין בספרו אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קעד) סבור שכאשר חייו שלו ושל חברו מוטלים על הכף בשוה- אסור לאדם למסור את נפשו עבור הצלת חברו.

וכן כאשר שנים טובעים בנהר- שניהם נקלעו לסכנה, ונמצאים לפניו- שוים הם מבחינה זו, ועל כן עליו להציל את בעל המעלה הגדולה יותר- כמדרג המופיע בהוריות.

אולם, כאשר במקרה בו עסקה הגמרא בסנהדרין- בו גוי פנה לישראל ואיים להורגו אם לא יפגע בחברו- יש כאן גזירה משמים עליו עצמו- ולא על חברו, ועל כן דמו אכן 'פחות סומק'- פחות אדום מדם חברו.

ועל כן, אף אם הוא בעל מעלות רבות על פני חברו- דם חברו 'סומק- אדום' יותר משלו- שהרי עליו יש גזירה אלוקית מכוונת שיסכן את חייו, וכך כתב:

"והוא מטעם דהגזירה מקמי שמיא בזה שהגוי יצוה לו להרוג לפלוני לא נחשב שנגזר על פלוני שיהרג, דהרי על גזירה שפלוני יהרג היה נגזר שהגוי יהרוג אותו ולא שיהרוג הוא לפלוני דאין גוזרין משמיא לעבור איסורין. ובעל כרחך הגזירה משמיא היא עליו אך באופן שיכול להציל עצמו בעבירה ברציחה. ונמצא שרואה שאף שהוא תלמיד חכם ובעל מעשים והשני עם הארץ, 'סומק' לענין הריגה זו דמא דפלוני העם הארץ ל[פני] הקב"ה ולא דמא דידיה אף שהוא תלמיד חכם ובעל מעשים, מטעמים שלא נמסרו לבני אדם אלא הקב"ה בעצמו יודע ותמים פעלו ולכן אסור לו להינצל ברציחה דפלוני אף עם הארץ מסברא זו ממש".

לאור זה, סבור האגרות משה שאם רוצים גויים להרוג יהודי אחד, אסור לחברו להתנדב להיהרג תחתיו, אף שחושב שראוי ונכון שחברו ישאר בחיים ולא הוא- הואיל וגזירת שמים הוטלה על חברו ולא עליו, ואכן דם חברו 'סומק' פחות מדמו שלו.

 

נותר לנו להבין לדברי האגרות משה מדוע מותר להתנדב ולהכניס את עצמו לספק פיקוח נפש עבור הצלת חברו, זאת נעשה אי"ה בשבוע הבא.

 

לסיכום, צרפנו לסיום שתי טבלאות שיכולות לסייע בסידור השיטות:

שיטת הראי"ה קוק:

 

 

חייב להיכנס

לסכנה

יכול להתנדב

להיכנס לסכנה

העם יש דין חייך קודמים בסכנה

האם ר"ע דיבר רק במוות או גם בסכנה

הערות

 

הגהות מיימוניות

לפי הבנתו בר"ל בירושלמי

V

 

----------

ר"ע דיבר רק במוות

אין דין חייך קודמים. יש לאו של "לא תעמוד על דם רעך ולכן חייב

סמ"ע (בבלי חולק על הירושלמי)

ציץ אליעזר/רדב"ז

X

X

V

ר"ע דיבר גם בסיכון

מכיוון שיש דין של חייך קודמים, גם בסיכון אסור להכניס עצמו לסכנה גם אם רוצה

הנצי"ב-העמק שאלה+שו"ת ממעמקים

X

V

V

ר"ע דיבר גם בסיכון

דין ר"ע נאמר רק כאשר שני האנשים שווים, אם לא הולכים לפי אומדנא. בהתנדבות הולכים לפי אומדנא, בספק ודאי הוי אומדנא.

 

שיטת האגרות משה:

 

חייב

מתנדב

 

הגהות מיימוניות

לפי הבנתו בר"ל בירושלמי

V

 

הוי לאו מיוחד בגלל פיקוח נפש

סמ"ע (בבלי חולק על הירושלמי)

ציץ אליעזר/רדב"ז

X

X

הוי לאו רגיל

הנצי"ב-העמק שאלה+שו"ת ממעמקים

X

V

ספק לאו מיוחד ספק לאו רגיל

לחייב אי אפשר בגלל הספק

להתנדב יכול להגיד קים ליה בגלל פיקוח נפש

 

 

[1]  ולדוגמא- במקרה בו נחלקו רבי עקיבא ובן פטורא- למסור לחברו את הבקבוק. לדברי הראי"ה דברי רבי עקיבא נאמרו רק במקרה בו שני ההולכים שוים במעלתם.