שאלה שבועית: כניסת רופא לסכנה- לשם הצלת חיי אחרים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
היום לפני שלושים ושמונה שנים עלו בסערה השמימה שני תלמידי הישיבה שלמה אומן הי"ד ואברהם חיים מוצן הי"ד במלחמת לבנון הראשונה.
אני חושב שמשותף להם זה ה'בכל דרכיך דעהו'- איזושהי עבודת ה' שלימה שמקיפה את כל החיים כולם, כל אחד בדרכו שלו.
אברהם מוצן הי"ד היה איש שכולו חסד, כל בחור בישיבה שהיה צריך עזרה היה פונה אליו. אחד הבחורים בישיבה נזקק לטיפול שיניים ולא היה לו כסף לשלם עבור הטיפול. אברהם הי"ד שמע זאת, והלך לעבוד בתנובה מידי לילה ב3:00 לפנות בוקר, ועובד עד שחרית בישיבה. ואת הכסף שקיבל בתמורה העביר לישיב והיא העבירה לבחור בלא שידע מהו המקור האמיתי של הכסף.
מספר חודשים אחרי שהתחלתי את לימודי בישיבה כבחור, הגעתי לרמלה בלילה ופספסתי את האוטובוס האחרון לשעלבים. הרמתי טלפון לישיבה בקשתי לדבר עם אברהם, ואמרתי לו שנתקעתי ברמלה. מיד הוא לך וביקש מר' צבי כספי את רכבו ובא לקחת אותי.
לשלמה אומן הי"ד היתה רחבות דעת מדהימה- כל מה מה שלמד ועסק- היה קשור לתורה. אחרי שסיים את לימודיו בישיבה שקד על התורה בישיבת מיר, ולמד משפטים באוניברסיטה, והכל היה מבחינתו עבודת ה', אפילו מוזיקה! הוא ניחן ברחבות דעת שהביאה להבנה שניתן למצוא את הקב"ה בכל מקום- רק תחפש!
יש לי הכרת הטוב גדולה כלפיו- כשבאתי לשבו"ש בישיבה הוא ישב לידי בשלושת סעודות השבת, וזוהי אחת הסיבות שבגללה הגעתי לישיבה.
שנזכה ללמוד ממעשיהם אל חיינו אנו, זהו הפשט ב'עילוי נשמה'- לקחת מהאישיות שלהם לחיים שלנו.
שבעזרת ה' יהיו הדברים שנלמד היום לעילוי נשמת אברהם חיים בן יוסף שלמה, ושלמה בן ישראל.
הים, ברצוני להצדיע לכוחות הרפואה, שעושים מאמצים גדולים בחודשים האחרונים במסגרת המאבק בקורונה- להצלת חיי אדם.
ברוב המקומות בארץ תודות לציוד המיגון המיוחד, אין בכנה מיוחדת בכניסה למחלקת הקורונה על פני הכניסה למחלקות אחרות. אולם ישנם מספר מקומות בחו"ל בהם הכניסה למחלקת הקורונה מסוכנת יותר. מסיבה זו, בתי החולים לא כופים על הרופאים לעבוד למחלקה, אלא רק מבקשים מהם להתנדב ומותירים בידם את אפשרות הבחירה.
שאלותינו הן:
א. האם הרופאים מחויבים להיכנס למחלקה מדין 'לא תעמוד על דם רעך'?
ב. גם אם אין חיוב להיכנס- האם רשאים להתנדב ולהיכנס, או שמא אסור לאדם לסכן את עצמו?
תשובה
נשים לב, שדיוננו היום אינו עוסק במקרה של כניסה לפיקוח נפש ודאי, אלא של ספק פיקוח נפש. ושאלתנו היא, האם חייב/רשאי האדם להכניס עצמו למצב של ספק פקוח נפש עבור הצלת חברו, או שמא אסור לו להכניס עצמו למצב זה.
נחלקו תנאים בברייתא (בבא מציעא סב, א):
"תניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך".
בפשטות נראה, שמחלוקת התנאים עוסקת במקרה בו אם ישתף בעל הבקבוק את חברו בשוה, ימותו שני ההולכים בוודאות. מה יהיה הדין במקרה בו אין הדבר ודאי ששניהם ימותו אם ישתף את חברו- האם גם אז לדברי רבי עקיבא אינו מחויב לשתף את חברו?
אם נאמר שאת דין 'חייך קודמים לחיי חברך' אומרים גם ביחס לנטילת סיכון- לא נוכל לחייבו להתנדב, ויתכן ואף יהיה בדבר איסור, אולם אם לא נאמר דין 'חייך קודמים לחיי חברך' ביחס לנטילת סיכון- יותר לו להתנדב, ויתכן ואף נוכל לכופו על כך.
הדיון מתחיל מדברי הירושלמי (תרומות ח, ד) שם מסופר:
"רבי אימי איתצד בסיפסיפה אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו [התייאש מלשחררו] אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא אזל ופייסון ויהבוניה ליה".
בעל הגהות מימוניות (רוצח א , טו) לומד מדברי הירושלמי הללו שעל האדם להכניס את עצמו לספק סכנה עבור הצלת חברו. במצב כזה לא נאמר דין 'חייך קודמים', הואיל והסכנה הנוגעת למציל אינה ודאית, ואילו חברו נמצא בסכנת מוות ודאית.
מהי עמדת הבבלי בשאלה זו? 1) הבבלי מסכים- בעל החוות יאיר בתשובותיו (סי' קמו) מדייק מהגמ' הנ"ל בבא מציעא שגם הבבלי מסכים עם דין הירושלמי- ועל האדם להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת חברו, וכך כתב:
"וש"ס דידן ב"מ ד' ס"ב נמי הכי משמע דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי מש"כ בספק יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי וא"כ מחויב לכנוס לספק נפשו' אפילו בספק הצלה".
נמצא לפי זה, שבמקרה שלנו שבהכנסו אינו נוטל על עצמו סכנה ודאית- חייב הרופא להתנדב ולהכנס למחלקת הקורונה.
ייצא שלכל רופא יש חובה להכנס.
בא אלי אחד מהבחורים בישיבה, ושאל אותי האם רשאי להכנס ולשהות עם ילד עם צרכים מיוחדים שחולה בקורונה והמטפלים הקבועים שלו לא מוכנים לטפל בו מפאת זה, על אף שהוריו מתנגדים לכניסתו?
לדברי ההגהות מימוניות והחוות יאיר לכאורה יהיה חייב הבחור לכת אף נגד רצון הוריו, שהרי דרשו חז"ל (יבמות מה) מהפסוק (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", שחובת השמיעה להורים היא רק כאשר אינם דורשים מבנם לעבור על דברי תורה.
2) הבבלי חולק- הסמ"ע (תכו ס"ק ב) מביא את דברי ההגהות מיימוניות, אולם להלכה חולק על דבריו, ונימוקו:
"גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל, ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו"ה השמיטוהו גם כן".
הפתחי תשובה (שם ס"ק ב) מסביר בשם אגודת אזוב את טעמו של הדין:
"ועיין בספר אגודת אזוב מהגאון מהר"ם זאב זצ"ל שכתב טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא".
מהיכן למדו ראשונים ואחרונים אלו שהבבלי אינו מסכים עם הירושלמי בהלכה זה?
ניתן לומר שלמדו זאת מאחד משני מקומות:
1. בגמ' בנדה (סא.) מסופר:
"הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו".
מדוע לא הכניסם רבי טרפון והסתירם? רש"י במקום (ד"ה מיחש) ביאר, שחשש שמא באמת הרגו את הנפש ואינם ראויים למסתור.
אולם תוס' במקום כותבים בשם השאלתות שחשש לחייו:
"ובשאלתות דרב אחאי מפרש, שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך".
הרי, שעל אף שחייהם היו תחת סכנה ודאית, ואם רבי טרפון היה מסתירם היה מכניס עצמו לספק סכנה בלבד, נמנע רבי טרפון מלהצילם. נמצא, שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר שגם לספק סכנה אין האדם צריך להכניס עצמו עבור הצלת חברו.
2) נאמר סנהדרין (עג.)[1]:
"גופא מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן".
הגמ' נזקקה לפסוק כדי להטיל על האדם חיוב להוציא מכספו להצלת האחר. לכאורה יכלה הגמ' לתרץ תירוץ פשוט יותר- מכח דיני השבת אבידה הייתי אמנם לומד על חובת ההשבה, אבל לא הייתי יודע שעל האדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו, ומסיבה זו זקוקים אנו למקור נוסף?
מוכרח הדבר, שהבבלי חולק על הירושלמי וסובר שאל לאדם להכניס עצמו אפילו לספק סכנה עבור חברו.
הלכה למעשה, כתב המשנה ברורה (שכט ס"ק יט) שאין אדם מחוייב להכניס עצמו אפילו לספק סכנה עבור הצלת חברו, וכך כתב:
"ומכל מקום אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך".
ולאור זה, הרופא אינו צריך להיכנס למחלקות קורונה במידה והדבר טומן בחובה אפילו ספק סכנה בלבד.
ואף לכאורה בית החולים אינו רשאי לכופו על כך.
האם רשאי להתנדב? הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תרכז) נשאל שאלה איומה ונוראה- "שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך?"
ומשיב הרדב"ז שאינו מחוייב למסור אבר שלו עבור הצלת חברו, ובמידה וכרוך פעולה זו סיכון, אל לו ליטול את סיכון זה:
"הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".
ברוצה להחמיר- רשאי- אולם, דעת הנצי"ב בהעמק שאלה שאמנם דעת הבבלי שאין חובה על האדם להכניס עצמו לספק סכנה עבור חברו, אולם רשאי להתנדב ולעשות זאת, וכך כתב:
"והכא נמי לענין פיקוח נפש של חברו רשאי למסור את נפשו ואפילו באופן שאינו מחויב על פי דין, מכל מקום הרוצה להחמיר רשאי".
על דרך זו ביאר הנצי"ב את המעשה ברבי טרפון- רבי טרפון נמנע מלהכניס את השנים מחשש שמא באמת רצחו ואינם ראויים להצלה, אולם אם אכן היו ראויים להצלה ללא כל ספק יה רבי טרפון לקוח על עצמו את הסיכון- ממידת חסידות, ומסתירם.
דברי הנצי"ב הללו היוו בסיס לפסיקת הג"ר אפרים אשר"י זצ"ל בשו"ת ממעמקים (ב, א) בימי השואה הנוראה, וכך מתאר הוא בשאלה:
"בימים הראשונים לכניסת הגרמנים לליטא בכ"ח סיון תש"א, מיד כשדרכו רגליהם הטמאות על אדמת, הם החלו להראות את אכזריותם הגדולה כלפי היהוגים בכל מעשי רשע וזדון. מידי יום ביום הם התחילו לערוך ציד אדם ברחובות קובנו וחטפו יהודים אנשים ונשים ושלחו אותם למבצר השביעי במרום שנקבע גורלם.. ואז נתבקשתי על ידי מרן הגאון הצדיק ר' אברהם גרודזינסקי הי"ד, מנהל ישיבת סלבודקא שאלך אצל ר' דוד איצקוביץ הי"ד שהיה מזכיר אגודת הרבנים ולבקשו שדהו איילך אל הליטרים שהיו ממונים על ציד היהודים דהוא הכיר אותם עוד מלפני המלחמ שישתדל אצלם שישחררו את בני הישיבה שנחטפו על ידם. ועלתה לפנינו השאלה אם מותר לו ללכת מצד הדין אל הליטאים הללו בדבר שיחרור בני הישיבה, הואיל ויש בזה משום שסכנת נפש בשבילו מכיון שהרי הם יכולים לחטוף גם אותו..אם מותר לו לבכן את נפשו בכדי להציל את חברו מצד הדין".
ובתשובתו עונה הרב אשר"י שאמנם אינו חייב מצד הדין ללכת, אולם רשאי הוא להסתכן על סמך דברי הנצי"ב אותם למדנו.
אותו ר' דוד חדר עוז והלך והשתדל עבורם והצליח על ידי השתדלותו לשחררם ולהוציאם מהמאסר.
חילוק בין הצלת חיי יחיד להצלת חיי ציבור- לפני מספר שנים אירע באחד מבתי הכנסת בהר נוף פיגוע מזעזע- המחבלים נכנסו לבית הכנסת והחלו לתקוף את המתפללים. אחד המתפללים נעמד מולם והחל לזרוק עליהם כסאות וחפצים, לבסוף השיגוהו כדורי המרצחים, והוא נרצח.
ובאו ושאלו את הג"ר אשר ויס שליט"א, האם היה נכון לנהוג כן, או שמא על האדם להצניע את עצמו ולהקטין את סיכויי הפגיעה בו?
הג"ר אשר וייס מאריך בתשובתו, ואומר שאותו אדם נהג כשורה. מפני שכל הדיון בין האחרונים היה האם על האדם להסתכן ולהכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת יחיד, אולם הסתכנות עבור הצלת הרבים- מותרת.
נמצא שהן לדברי הנצי"ב והן לדברי הג"ר אשר וייס, רשאי הרופא להכנס למחלקת הקורונה, גם אם בכניסתו נוטל הוא על עצמו סיכון גבוה יותר, אולם לא ניתן לכפותו להכנס למחלקה זו וליטול על עצמו את הסיכון המוגבר.
[1] כן דייק הג"ר יצחק יוסף הראשון לציון שליט"א.
