שאלה שבועית: ספק בהרחקות נזיקין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בס"ד,
ספק בהרחקות נזיקין
לפני שבועיים עסקנו בשני מקרים בהם העמיד אדם בתוך רשותו דבר העלול להזיק לשכניו- המקרה הראשון עסק באדם שבנה מבנה בתוך רשותו, וקירה אותו בגג העשוי מחומר מסוכן, שעלול לפלוט גזים רעילים. באו שכניו של ראובן ותבעו ממנו במפגיע להחליף את גג המבנה. ודנו, האם על האדם להחליף את גג המבנה, או לא?
המקרה השני עסק באדם שהשכיר את גג ביתו לחברת- סלולר, והיא הקימה עליו אנטנה גדולה. באו איליו השכנים ודרשו ממנו להסיר את האנטה מפני שהדבר יוצר קרינה חזקה מאוד ומזיק לבריאותם. ודנו, האם חייב אותו אדם להישמע לטענותיהם, לבטל את החוזה עם חברת הסלולר ולהסיר את האנטנה, או לא?
בשבוע שעבר עסקנו בשאלת היחס לספק מזיק- האם הוא כספק איסור- ודינו לחומרא, או כספק ממון, ולקולא. היום, נחבר את שני הנידונים יחד.
פעמים רבות, בעת ויכוח בבית הדין, מביא כל אחד מהצדדים 'מומחה' המסייע לטענה שלו. לדוגמא- סיפר לי בוגר ישיבתנו שמשמש כיום כנשיא בית ספר בארה"ב, שהנהלת בית הספר שבנשיאותו רצתה לשים אנטנה על גג בית הספר, והשכנים המתגוררים בסמיכות לבית הספר התנגדו בגלל הסכנה הכרוכה בדבר לטענתם. כל אחד מהצדדים הביא לבית הדין מומחים שמסייעים לעמדתו- אלה אומרים שיש בדבר סכנה גדולה, ואלה דוחים טענה זו מכל וכל. מה עושים במצב כזה? האם בכל זאת רשאי בית הספר לשים את האנטנה? האם יהיה הבדל בין מקרה בו כבר הושמה שם את האנטנה, למקרה בו עדיין לא הושמה?
הן האנטנה והן הגג הרעיל אינם מזיקים באופן מיידי- הגג לא פולט באופן מיידי גזים רעילים, והאנטנה לא גורמת לאנשים לחלות באופן מיידי, אלא יוצרת נזק מצטבר שעלול חס וחלילה להגיע לידי מחלה. האם עובדה זו משפיע על פסק הדין.?
כדי לעמוד על התשובה לשאלות אלו נפתח תחילה בבירור מחלוקת רמב"ם ורא"ש:
נאמר במשנה (ב"ב כ, ב): "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חברו". הן חנות של נחתומין (מאפיה), והן חנות של צבעים דורשות שימוש בחום גבוה, וחום זה עלול לפגוע בתבואה שבאוצרו של חברו.
הגמ' במקום מסתפקת מה דין במקרה בו השכן הכשיר את ביתו שישמש כאוצר תבואה, אולם עדיין לא התחיל לאחסן שם תבואה בפועל האם גם אז אסורה פתיחת החנות, או לא?, ובלשון הש"ס: "בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו..."?
הגמ' לא הכריעה בספק זה ונשארה בתיקו, ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק למעשה.
דעת הרמב"ם שלכתחילה על בעל החנות להימנע מלפתוח את חנותו שם, אולם אם עבר ופתח שם את חנותו, בעל האוצר לא יכול להכריחו לסלק את חנותו משם.
אולם מדברי הרא"ש נראה שבעל החנות יכול אף לכתחילה[1] לפתוח את חנותו מתחת לביתו של חברו גם אם הלה עשה את ההכנות להפיכת ביתו לאוצר.
במה נחלקו הרמב"ם והרא"ש? מהו שורש מחלוקתם?
בשיעור הקודם הבאנו את דברי הברכת שמואל שחילק בין שאלה העוסקת במישור האיסורי (חיוב האדם לשמור קודם שאירע הנזק)- שאז ספקו לחומרא, לשאלה העוסקת במישור הממוני (חיוב האדם לשלם לאחר מעשה)- שאז ספקו לקולא לנתבע.
לכאורה, הן בשאלת האנטנה והן בשאלת הגג הרעיל, השאלה היא בדיני ה'איסורים'- האם חובת האדם לשמור שלא ייצא מרשותו היזק כזה או לא, ואם כן במקרה של ספק ההכרעה צריכה להיות לחומרא.
על אותו עיקרון נראה היה מסברה שבמקרה בו הסתפקה הגמ' הספק הוא בשאלה האם חלה עליו החובה לשמור או לא- ספק 'איסורי', ואם כן הואיל ולא הוכרע הספק- ספקו לחומרא! ובכל זאת דעת הרא"ש שלכתחילה אינו צריך להרחיק! ואף לרמב"ם רק לכתחילה אינו רשאי לסמוך, אולם אם סמך אינו צריך להרחיק! והדבר דורש הסבר- הרי בספק מעין זה הספק הוא בחובת השמירה- ואם כן על פי הכלל שהתווה לנו הברכת שמואל ההכרעה בספק אמורה להיות לחומרא?
תשובה
טרם שניגש לעסוק בשאלת הספקות בנזיקין, נדון תחילה מהו האיסור בשימת מזיק שבעת הנחתו אינו מזיק ורק לאחר זמן יחל להזיק.
ונאמרו בראשונים ובאחרונים מספר הסברים בדבר:
א) הטור בהלכות נזקי שכנים (סי' קנה) מבאר בטעמו של הדין:
"כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו".
מבואר מדבריו שחובת ההרחקה היא מהתורה, אלא שטעמה הוא משום ש'דרכיה דרכי נועם'.
ב) היד רמ"ה (ב"ב כו, א) מעלה שני נימוקים מדוע אסור לגרום לדבר העשוי להסב הזק לאחרים:
"דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך".
יש חידוש בהשוואת דין הרחקת הנזיקין לדין לפני עיור לא תתן מכשול, זאת משום שבדין לפני עיור דנו האחרונים האם עצם הנחת המכשול אסורה גם אם לא נכשל בו אדם, או שמא איסור ההנחה נובע מהנפילה שתבוא בעקבותיו, אך אם לבסוף לא נפל אדם שם, לא עבר על איסור.
בהרחקת נזיקין חיוב ההרחקה אינו נובע מחמת התשלומין, וזוהי חיוב עצמית המוטלת על האדם.
ג) הג"ר ישראל גוסטמן (קונטרסי שיעורים ב"ב סי' ט) כותב שיסודו של חיוב ההרחקה הוא מסברה, כבכל חיוב בנזקי ממונו, וכל הצורך בפסוק הוא עבור חיוב התשלומין הנלווה.
ד) דעת רבנו תם (ספר הישר תרטז, וכן הוא בקרית ספק שכנים ט) שחיוב זה הוא מדרבנן בלבד.
הברכת שמואל (ב"ב סי' טז) מחדש שבשונה מהלכות נזקי ממון שם ישנו איסור להזיק וחובת שמירה למנוע את הנזק, חובת ההרחקה בנזקי שכנים נובעת מתביעת הממון שיש לניזק על שכנו- שמצמצם את תשמישי רשותו בגלל הסמכת המזיק, ובלשונו:
"ונראה לי דדין הרחקה עיקר כמזיק שיש לותביעה מעתה על חברו, דכל דיני הרחקה הוא אינם כמו דין מזיק גמור כמו כריית בור דשם חל עליה דין מזיק גם לענין עונש בידי שמים..אבל דיני הרחקה הוא דיני תביעה שיש לחברו עליו".
הנפקא מינה הגדולה בין שתי סיבות חיוב אלו הוא בשאלת הדין בספקות- בעוד שבנזקי ממון- ספיקא לחומרא ככל ספק איסורים, בחובות ההרחקה- ספיקא לקולא ככל ספק ממון- המוציא מחברו עליו הראיה.
דברי הברכת שמואל מבוססים על כך שכאשר פועל האדם בתוך שלו אינו מוגדר כלל כמזיק, ועל כן אין איסור בעצם העשייה בתוך שלו, אלא שאם בפועל פגע בתשמישי חברו- עליו לשאת בתוצאות מעשהו.
אולם כאמור, דבריו של הברכת שמואל אינם מוסכמים, ויש שלמדו שישנו איסור עצמי בעצם השימוש.
ונמצא אם כן שישנה מחלוקת עמוקה ומשמעותית כיצד להתייחס לדיני הרחקת הנזיקין- כממונות או כאיסורים.
ביאור מחלוקת הרמב"ם והרא"ש- עתה ניגש לבירור מחלקות הרמב"ם והרא"ש; כאמור נחלקו הרמב"ם והרא"ש האם ניתן לסמוך לכתחילה חנות שיש בה אמצעי חימום לבית שחברו הכשיר והכין לאוצר. דעת הרא"ש- מותר לכתחילה לסמוך, ואילו דעת הרמב"ם- לכתחילה אסור לסמוך, אך בדיעבד לא צריך לסגור את חנותו. ושאלנו מדוע נכון הדבר מדוע לא נאמר ככל ספק איסור- שספקו לחומרא?
לאור הסברו של הברכת שמואל הדברים מובנים היטב- חובות ההרחקה אינן נובעות מהאיסור להזיק והצורך להימנע מגרימת נזק, אלא בגלל הפגיעה האפשרית בשימוש של השכן ברשותו נותנת לו זכות תביעה מהאחר לסלק את הדבר, ועל כן במצבי ספק- מתייחסים אנו לספק כספק ממון- וספקו לקולא.
אם כן, במה נחלקו הרמב"ם והרא"ש? מצאנו באחרונים מספר הסברים:
הסבר א- מי המוחזק- המזיק או הניזק? הרב ש"ך בספרו אבי עזרי (על הל' שכנים) כותב, שמחלוקתם של הרמב"ם והרא"ש היא מי מוגדר 'המוחזק'- ה'ניזק' (במקרה שלנו- בעל האוצר), או ה'מזיק' (במקרה שלנו בעל החנות). הכלל בכל ספק ממון הוא שהולכים לקולא. המשמעות של הליכה לקולא בדיני ממונות היא, שמשאירים את הממון ביד המוחזק בו.
הרא"ש הבין שגם אם הניזק קדם המזיק נחשב למוחזק- הואיל ומוחזק ברשותו ועקרונית רשאי לעשות בה כל שימוש שהוא העולה על דעתו, ועל כן הואיל והספק לא הוכרע, רשאי בעל החנות להשתמש ברשותו ללא הגבלה. אולם הרמב"ם למד שהניזק מוגדר כמוחזק במצבים אלו, ועל כן במידה והספק לא מוכרע על בעל החנות- ה'מזיק' להימנע מלפתוח את חנותו. אולם במידה ופתח- הוא המוחזק כעת, ועל כן לא ניתן לחייבו לסגור את חנותו הואיל והספק לא הוכרע.
הסבר ב- האם אומרים ספק ממון לקולא גם כשאין מוחזקות- אולם ניתן לומר, שגם הרא"ש מודה, שמכח הספק אף אחד לא נחשב מוחזק יותר מחברו (הואיל וכל אחד מוחזק בשימושי רשותו). אלא שדעת הרא"ש היא שספק ממון לקולא נכון גם במקרה בו אין מוחזקות, ובנקודה זו נחלק עליו הרמב"ם, וסבר שעד שלא החזיק בתשמיש- ספקו לחומרא. ועל כן לכתחילה- כל עוד לא שם את תשמישו המזיק, עליו להימנע מלעשותו מכח הספק.
הסבר ג- הרחקות ניזקין- איסור או ממון- הג"ר שמואל רוזובסקי (חידושי ר' שמואל ב"ב יד, ב) מבאר ששורש מחלוקתם של הרמב"ם והרא"ש נעוץ בשאלה הבסיסית כיצד להתייחס לחובת הרחקת נזיקין- האם כממון (על הדרך שביאר הברכת שמואל)- שכך למד הרא"ש, או כאיסור (כפי שנראה מההסברים האחרים שנמנו לעיל)- שכך למד הרמב"ם[2].
הברכת שמואל לא רצה לבאר באופן זה את מחלוקתם, בגלל שגם מדברי הרמב"ם נראה שלמד שגדר דינים אלו הוא תביעת ממון ולא 'איסורים'- מכך שבדיעבד לא חייב להרחיק.
אכן, לדרכו של הג"ר שמואל רוזבסקי ניתן להשיב[3], ששם- לאחר מעשה כשכבר סמך את נזקו- השאלה עוברת מהמישור האיסורי למישור הממוני[4]- ועל כן ספקו לקולא ככל ספק ממון.
נציין, שלמעשה פסק השולחן ערוך כרמב"ם- שלכתחילה לא יפתח אבל אם פתח אינו צריך לסלק.
שאלות האנטנה והגג הרעיל- בהן פתחנו, הגיע לפתחם של מכון שלזינגר והג"ר צבי יהודה בן יעקב, דיין בבית הדין הרבני בתל – אביב.
ביחס לשאלת הגג הרעיל היתה הסכמה שהדבר דומה לכל הרחקות נזיקין, ועל כן הודו כולם שלפסק השולחן ערוך (פסק הרמב"ם) יהיה הבדל בין לכתחילה לבדיעבד. דהיינו- אם בא בעל הגג קודם מעשה ושאל האם מותר לו לשים גג כזה- נאסור עליו לשים הואיל ונתון הדבר בספק (מחלוקת המומחים). אולם אם שם כבר את הגג וכעת באים שכיניו ותובעים אותו שיסירנו- לא נכפה עליו להסירו- מכח הספק.
אולם ביחס לאנטנה הסולרית נחלקו הדעות- במכון שלזינגר אמרו שאנטנה דומה בזה לגג הרעיל, ועל כן גם ביחס אליה יהיה חילוק בין לכתחילה לדיעבד. אולם בזה, חלק הג"ר צבי בן יעקב וסבר שאנטנה חמורה יותר מהגג הרעיל- מפני שהגג הרעיל אינו מתחיל להזיק כעת, אולם האנטנה מזיקה מרגע הנחתה, אלא שהנזק הינו נזק מצטבר ואינו ניכר ברגע הראשון, ועל כן במצב ספק- בו נחלקו המומחים האם יש בדבר סכנה או לא- עליו להסירה.
מה גם, שכל עניינה של האנטנה הוא לפעול גם מחוץ לרשותו- שהרי כל עניינה של האנטנה הוא לקלוט אותות ולשדרם כלפי חוץ, ועל כן אין זה נחשב ל'משתמש בתוך שלו', אלא להולך ומזיק בתוך של חברו. וזה לא הותר בכל מקרה.
תלמיד אלרגי לבוטנים- אל הג"ר צבי יהודה בן יעקב פנה מנהל בית ספר גדול עם מאות תלמידים, בשאלה- פנו איליו הורים של אחד התלמידים וספרו לו שבנם אלגרי לבוטנים- אלרגיה המסכנת חיים; ועל כן, בקשתם היא שיפנה לכל הורי התלמידים בבית הספר, שימנעו מלשלוח עם ביניהם לבית הספר אכלים המכילים בוטנים.
ברור היה למנהל שיכותב את מכתב זה, אלא ששאל את הג"ר צבי יהודה בן יעקב כיצד יש לנסח את המכתב- האם לציין זאת כאיסור הלכתי, או שמא כנוהל מנהלי בית הספר שבסמכותו כמנהל לקבוע.
כאן יש מקום ספק- מפני שמחד בית הספר אינו ביתם של התלמידים ועל כן לא ניתן לומר שהוא מונע מהם שימוש ברשותם. אולם מאידך, בית הספר גם אינו ביתו של אותו תלמיד אלרגי, ועל כן לא ניתן לומר שתלמידים המביאים מאכלים עם בוטנים מזיקים לשימוש שלו ברשותו. ועל כן, אמר לו למעשה להימנע מלנסח זאת כאיסור מצד דיני תורה, אלא כנוהל מנהלי בית הספר.
[1] כן למד בדעתו הגר"א (על שו"ע חו"מ קנה, ג).
[2] ישנה מחלוקת נוספת בין הרמב"ם לרא"ש, והיא בשאלה כיצד לפסוק בספק אבידה. הרא"ש פוסק שם מספק- לחומרא, בשונה מהרמב"ם המתייחס לזה ככל ספק ממון. הגר"א (חו"מ קנה, ג) מציין למחלוקת זו כאן. בספר ברכת אליהו על הגר"א (שחיבר דודי הג"ר ברוך רקובר), מציין לדברי הברכת שמואל שביאר כוונת הגר"א- שהרא"ש סובר שאזלינן לחומרא היכא דאיכא איסורא, אלא שסובר שבדיני הרחקות נזיקין אין איסור אלא תביעת ממון, ועל כן במקום ספק הולכים לקולא.
[3] הגר"ש רוזובסקי עצמו מבאר שדעת הרמב"ם דהוי ספק איסור והולכים לחומרא, אולם בדיעבד 'חשיב מוחזק כיון דכבר נמצא שם ומספק אינו יכול לסלקו'.
[4] כפי שביארנו בארוכה בשיעור הקודם.
