שאלה שבועית: חיוב האדם על נזקים היוצאים מרשותו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א'- ראובן גידל בחצרו שובך של יוני בר, הוא אילף אותן אט אט כך והן מצאו את מקומן בחצרו. יום אחד הלכו היונים וטינפו את הכביסה של שכנו, ועתה השאלה היא האם מוטל על ראובן לשלם על הנזק שעשו יוניו?
ישנן ב' שאלות עיקריות שיש לבחון בבואנו להתמודד עם שאלה זו:
א) האם ממון השייך לו רק מדרבנן, כיונים אלו השייכות לו רק מפני דרכי שלום (כמו שכתוב בשו"ע חו"מ שע, א), נחשב ל'ממונו המזיק'- וממילא חייב בנזקו, או לא?
ב) ישנם מצבים מסוימים בהם מצינו שעל אף שממונו מזיק אין מחייבים אותו להרחיק את נזקו.
המשנה (ב"ב כה, ב) מביאה שנחלקו תנאים באילן הנטוע בתוך חצרו של אדם ושורשיו יוצאים ומזיקים לבורו של האחר, האם עליו להרחיק את אילנו ולמנוע את הנזק, או לא:
"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מן הצד אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים ואם אילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם וספק זה קדם לא יקוץ ר' יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו".
לדעת ר' יוסי, על אף ששורשי האילן השייכים לו הולכים ופוגעים בבורו של חברו- ממונו מזיק! עם כל זאת איננו מחייבים אותו בתשלום. והשאלה הנשאלת היא- מדוע? במה שונה הדבר מכל דיני הנזיקין- בהם על מוטל על המזיק לשמור עצמו שלא יזיק יותר מאשר על הניזק לשמור עצמו שלא יוזק?
לאחר שנעמוד על החילוק בין דיני הנזיקין לאילן, יהיה עלינו לבחון לאן לשייך את המקרה בו אנו עוסקים- יונים שטינפו את הכביסה- האם דומה הוא יותר לשורו המזיק או לשורשי אילנו המזיקים?
עד עתה העלינו הבדל אחד בין המקרה בו אנו עוסקים לשאר 'ממונו המזיק'- והוא- רמת השיוך של הממון המזיק לבעליו- בעוד שבכל ממונו המזיק הממון קנוי לו לגמרי, במקרה של היונים הממון קנוי לו מפני דרכי שלום בלבד. ישנם שני הבדלים נוספים שכדאי שניתן עליהם את הדעת:
א) כדי למנוע משורי להזיק- ניתן לקושרו ולשומרו, אולם כדי למנוע מיונים להזיק יש צורך למוכרם ולהעבירם מרשותי[1]. האם גם במקרה זה דרשה התורה מהאדם להימנע מלהזיק- להעביר את החפץ מרשותו?
ב) במקרה של שור המזיק- הניזק לא יכול לשמור עצמו בקלות מהנזק, מפני שאינו יכול להימנע מהליכה ברחוב, אולם במקרה של יונים המטנפות- הניזק יכול להציל את עצמו מהנזק בקלות- על ידי הנחת גגון. האם גם במצב כזה בו הניזק יכול להציל את עצמו מהנזק בקלות- על המזיק להרחיק את עצמו ולשאת באחריות נזקיו?
ישנם שני מקרים נוספים המשיקים לשאלה בה אנו עוסקים:
א) ראובן בנה מבנה בתוך רשותו, וקירה אותו בגג העשוי מחומר מסוכן, הפולט גזים רעילים. באו שכניו של ראובן ותבעו ממנו במפגיע להחליף את גג המבנה. האם ראובן חייב להחליף את הגג?
ב) ראובן השכיר את גג ביתו לחברת- סלולר, והיא הקימה עליו אנטנה גדולה. באו איליו השכנים ודרשו ממנו להסיר את האנטה מפני שהדבר יוצר קרינה חזקה מאוד ומזיק לבריאותם. האם ראובן חייב להישמע לטענותיהם, לבטל את החוזה עם חברת הסלולר ולהסיר את האנטנה, או לא?
תשובה
חיוב על ממון הקנוי לו מפני דרכי שלום- ההבדל הראשון שהזכרנו בין מעשה היונים לשאר 'ממון המזיק' הוא- שבשונה מכל ממון המזיק היונים קנויות למחזיק בהם רק מפני דרכי שלום, אך אינן שלו מדינא.
האם הבדל זה מהווה עילה לפטור את המחזיק בהן מתשלום הנזקים שהן עושות? נחלקו בדבר הראשונים:
המשנה במסכת בבא בתרא (כג, א) אומרת:
"מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח".
הראשונים מעמידים את משנה זו ביונים שבאו מן ההפקר, כמו הציור בו אנו עוסקים, ואם כן כל קניינן בו אינו מהתורה. ודנו מאיזה טעם חייב להרחיק?
דעת הנימוקי יוסף (יב, א בדפי הרי"ף) שחייב להרחיק מחמת ממונו המזיק- אכילת היונים נחשבת 'שן דבהמתו':
"והרחקת שובך הוי נמי מטעם אחר שהוא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן חשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי אף על פי שאינו שלו לגמרי לחייב בהם משום גזל, מיהא מפני דרכי שלום איכא".
אולם הרמב"ן (מלחמות ה', ט, ב בדפי הרי"ף) סבור שלא ניתן לחייב משום ממונו המזיק, הואיל והיונים אינן קנויות לו מדין תורה, אולם בכל זאת חלה עליו חובה להרחיקן הואיל והיזקן שכיח, וכך כתב:
"אלא דלא קני להו אלא מפני דרכי שלום מיהו כי שכיח היזקייהו ודאי מסלק ליה דהיינו נמי שובך".
ניתן לומר, ששורש מחלוקתם הוא בשאלה מחמת מה חייב האדם על בהמתו- האם משום ממונו המזיק או בגלל הפשיעה בשמירה. הנמוקי יוסף למד שחיוב האדם בנזקי בהמתו נוסע מפשיעתו בשמירה, ועל כן חובה זו חלה עליו גם אם החפץ אינו בבעלותו הממונית המלאה, אך נמצא תחת אחריותו. אולם הרמב"ן למד שהחיוב בנזקי ממונו נוסע מכך שממונו הזיק, ועל כן, ביונים אלו שאינם בבעלותו הממונית מדין תורה- אינו חייב על נזקן.
קצות החושן (קנה ס"ק ט) כותב שגם מי שיסכים עם גישתו העקרונית של הרמב"ן (שאין האדם חייב על נזקי ממון השייך לו מפני דרכי שלום בלבד), עדיין יכול לחייב למעשה את המחזיק ביונים, בנזקיהם.
עבור זה מקדים הקצות שנחלקו הראשונים בכל חיובי ההרחקה המפורטים בפרק 'לא יחפור' במידה ולא הרחיק- האם חייב לשלם או לא? דעת הראב"ד שפטור. אולם דעת הרא"ש שחייב, משום שבמידה ולא הרחיק אנו מתייחסים לנזק שקרה מכך כ'גיריה דיליה'- כחיצים שלו- פעולה ישירה שלו, ולכן חייב.
לדברי הרא"ש, כותב הקצות שהמחזיק ביונים יתחייב על נזקיהן, מפני שרואים אנו את הנזק הבא מכח החזקתו ביונים במקום זה כ'גיריה דיליה'- כחיצים שלו, והרי הוא "כמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דמחייב משום שן אפילו בבהמה שאינו שלו" (לשון הקצות)[2].
'עושה ברשותו- נתיבות המשפט (קנה ס"ק יח) מקשה מדוע פטור האדם לאחר שביצע את הרחקות אלו- מדוע גרע הדבר ממונו המזיק שחייב על נזקיו בתשלומין?
בעקבות קושיא זו מחדש הנתיבות חידוש יסודי ביחס לכל הפעולות שעושה האדם בחצרו:
"ועל כרחך צריך לומר, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה ובביטול רשות לא חייביה רחמנא".
כאשר משתמש האדם בתוך רשותו תשמיש המיסב נזק לחברו, אם יכול לעשות את תשמיש זה בלא להסיב נזק לחברו- דורשת ממנו התורה להימנע מתשמיש זה המזיק, אולם אם כדי לא להזיק לחברו ייאלץ לוותר על תשמיש זה, לא דרשה ממנו התורה 'לבטל רשותו'.
לאור זה מבאר הנתיבות את דעת ר' יוסי (שהבאנו בשאלה) הסובר שאדם אינו מחויב לקצוץ את אילנו על אף שהוא פוגע בבור הנמצא ברשות חברו; והתקשינו בטעם הדבר, שהרי השורשים הינם 'ממונו המזיק', ומדוע פטור? אכן לדברי הנתיבות מובן היטב, משום שכדי שהשורשים לא יזיקו לבורו של חברו עליו לקוצצם- לבטל את תשמישו (-נטיעת העץ וצמיחתו), וזאת לא דרשה התורה מהאדם.
שאלת האנטנה- הג"ר צבי יהודה בן יעקב (מבית הדין הרבני בתל אביב) נשאל את השאלה ששאלנו[3] אודות האנטנה של שהונחה על גגו של אדם שנשכר על ידי החברה הסלולרית- ובאו השכנים ותבעוהו להסירה. ואמר שיתכן ועל פי הנתיבות לא יצטרך להסיר את האנטנה, הואיל והדרך היחידה להסיר את המזיק- היא על ידי ביטול השימוש- וזאת לא דרשה התורה מהאדם.
ילדים בוכים בלילה ומפריעים לשכן חולה- הפוסקים דנים בילדים הבוכים בלילה ומפריעים לשכן החולה, האם רשאי השכן החולה לתבוע את הרחקתם מהאיזור. לדברי הנתיבות, טענתו של השכן אינה מתקבלת, שהרי הדרך היחידה למנוע את ההפרעה לשנתו של השכן החולה היא הוצאת הילדים מביתם- ביטול התשמיש, וזאת לא דרשה התורה מהאדם[4].
הברכת שמואל (ב"ב יג- יד) מתמודד גם הוא עם שאלת הנתיבות, ומיישבה באופן אחר: כאשר עושה האדם תשמיש בתוך שלו אינו מוגדר כ'מזיק' אלא כמשתמש ברשות, ועל כן (בשונה משור- המזיק מחוץ לרשותו) לא ניתן לחייבו על מעשיו אלו (והסיבה שרבי יוסי מחייב ב'גיריה דיליה' היא, שבזה אינו נחשב כעושה ברשותו, אלא כמשתמש בתוך רשות חברו), וכך כתב:
"דעיקר דין חיוב שמירת נזקי ממונו מדין ושמירתן עליך ודין שמירת גופו שבתורה הוא רק אם עושה מעשה או פשיעה לכנס ברשות חבירו זהו עצם דין שמירת נזיקין שחייבה התורה אבל הכא גבי אילן ובור ... אין לו דין נכנס ברשות חבירו..".
ומה שפטר רבי יוסי את בעל העץ מלקצוץ את שורשיו על אף שהולכים ומזיקים הם את בורו של חברו, ביאר הברכת שמואל שבשונה משור ובור היוצאים חוץ לרשותו, העץ נמצא ברשותו, נחשב הוא כשימוש ברשותו, ורק ה'נולד' ממנו יוצא חוץ לרשותו.
ונראה, שזוהי כוונתו של הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) שכתב:
"דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים הוא דמזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור... אבל הנך נולד הוא ואף על פי שמחמת האילן הוא מזיק פטור".
לדברי הברכת שמואל, נראה שהדין במקרה של האנטנה יהיה הפוך- ויהיה עליו להסיר את האנטנה לבקשת השכנים. זאת משום שהמדד לברכת שמואל אינו השאלה האם מבטל הדבר את השימוש שרצוני לעשות בנכסי לגמרי, או לא, אלא המדד הוא האם מוגדר כעושה ברשותו (ולא ברשות חברו). ורצה לומר, שאנטנה סלולרית, שכל עניינה מראש העברת אותות וקליטתן, נחשב הדבר כפועל ברשות חברו- ואסור[5].
גג רעיל- אולם מנגד במקרה של בנין שנבנה עם גג רעיל- לכאורה הסברות ישמשו בהיפוך: על פי הנתיבות כל עוד לא מבטל הדבר את תשמיש זה שמעוניין לעשות ברשותו- אין לו היתר להסב נזק לחברו. ואם כן כאן, שיכול להחליף גג ולהמשיך את אותו שימוש ללא בעיה- עליו להחליף גג! אולם על פי הברכת שמואל- סוף סוף פועל הוא ברשותו והפועל בתוך רשותו אינו נקרא 'מזיק', ועל כן לא ניתן יהיה לכופו להחליף את הגג[6].
הרא"ש בתשובה (קח, י) דן במקרה בו ראובן חפר גומא בחצרו כדי שמי הגשמים יקלחו לתוכה, והמים מחלחלים מגומא זו למרתפו של שמעון וגם עוברים בחדרו ופוגמים בריחו- האם ניתן לתבוע מבעל הגומא לסלק את גומתו? והשיב הרא"ש, שבשונה מכל דיני הפרק כאן הניזק לא יכול לשמור עצמו- שהרי הדרך היחידה שלא יוזק היא שיכסה את גומתו, ואינו נדרש לוותר על תשמיש השינה והאיחסון שלו, ועל כן על המזיק להרחיק עצמו- כדי שהניזק לא ייפגע, וכך כתב:
"ואף לרבי יוסי דאמר (ב"ב כ"ה:) על הניזק להרחיק עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה הכא וגם תשמיש של שמעון קבוע ואי איפשר לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר".
[1] אין דרך סבירה בה ניתן לשמור על היונים.
[2] יש לעיין בדברי הקצות, שלכאורה אין זה מעמיד ממש אלא כ'קם לה באפה', ואם כן כיצד מוגדר כ'גיריה דיליה', וכיצד ניתן לחייבו? וראה בפתחי חושן (נזיקין יג, הערה מו) שהקשה כקושיא זו ונשאר בצ"ע.
[3] מופיע בספרו 'משפטיך ליעקב' (ו, יג).
[4] כיוון דומה מופיע בספר חשוקי חמד (על ב"ב כ, ב) בשם החזון אי"ש.
[5] נציין, שגם מי שיסכים עקרונית עם הנתיבות יכול להודות כאן שעל בעל הגג יהיה להסיר את האנטנה, הואיל וזהו לא שימוש שגרתי שהגג עומד איליו, ואולי את זה כן אסרה.
[6] עיקרון זה יהיה נכון בכל מקום בו יכול להגיע לאותה תוצאה רק מפעולה שלא תסב נזק- לדוגמא במקרה של אילן ובור- אם יש ביכלתו לטעת עצים שיניבו את אותן פירות באותה הכמות ובאותו הטיב- על פי הנתיבות אין לו רשות לקיימן במצב זה, אולם על פי הברכת שמואל הואיל ועושה הוא בתוך שלו גם בה יוכל לקיימם.
