שאלה שבועית: מצוה הבאה בעבירה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א) פריה ורביה בממזרים: בכדי לקיים מצות פריה ורביה על האדם להביא לעולם בן ובת. אדם בא על אשת איש ונולדו לו בן ובת- ממזרים. האם קיים בזה מצות פריה ורביה, או שמא בגלל שביאתו היתה בעבירה- זוהי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים בהולדת ילדים אלו את מצות פרו ורבו?
פריה ורביה בהפריה חוץ גופית: מתוך הדיון בשאלה זו, נדון אי"ה גם בשאלה האם מקיימים מצות פריה ורביה בילדים שבאו על ידי הפריה חוץ גופית?
כפיה על 'הפריה חוץ גופית'- הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל נשאל האם בעל יכול לכפות את אשתו לעשות הפריה חוץ גופית, או לא? והוא תולה את תשובת שאלה זו בשאלה הקודמת- האם מקיים מצות פריה ורביה בהפריה חוץ גופית.
שאלה ב'- בניית מעקה בשבת: שאלה נוספת שאני מבקש לדון בה- האם מקיימים מצות מעקה במעקה שנבנה בשבת, או שמא בגלל שנעשה באיסור זוהי מצוה הבאה בעבירה ולא יוצאים ידי חובה?
שאלה ג'- השבת אבידה מוקצה בשבת- בדומה יש לדון ביחס למשיב אבידת 'מוקצה' בשבת- האם קיים בזה את מצות השבת אבידה או לא?
תשובה:
כאשר אנו באים לדון במציאות מתחדשת שאין לה התייחסות מפורשת בהלכה, עלינו לקחת את המקרים בהם עסקו הפוסקים ללומדם, ולאחר מכן לבחון לאיזה מהמקרים ניתן לדמות את המקרה המתחדש.
בתחילת פרק לולב הגזול אומרת המשנה "לולב הגזול.. פסול", ומסבירה הגמ' (שם ל.) שפסולו בכל ימי החג נובע מכך שזוהי מצוה הבאה בעבירה.
אכן, הירושלמי (שבת יג, ג) מסייג ואומר, שבמקרה שהמעבר על העבירה וקיום המצוה אינם מתרחשים באותו זמן, יוצא ידי חובת המצוה. ולכן המעביר מצה מרשות הרבים לרשות היחיד, ולאחר מכן אכלה- יצא ידי חובה.
המשנה במסכת יבמות (כב, א) נאמר:
"מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר אשת אביו מן הייבום".
וביארה הגמ', שכוונת התנא באומרו 'מכל מקום' לרבות מי שיש לו בן ממזר. רואים, שבן ממזר מתייחס אחרי אביו.
הרשב"א (בחידושיו שם) מרחיב את יחסי האב- ובנו בן האב לבנו הממזר, גם ביחס למצות פרו ורבו:
"גרסינן בירושלמי: בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה.. לומר, שאף על פי שנולד בעבירה... קיים ביה נמי מצות פריה ורביה".
אולם, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, השמיטו את דברי הירושלמי הללו, ויש שרצו ללמוד מזה שדעתם היא שבהולדת בן ממזר לא קיים מצות פריה ורביה
דברי הרשב"א נפסקו להלכה ברמ"א (אבה"ע א, ו): "היה הבן ממזר...קיים המצוה".
הרמ"א (שו"ע אבה"ע ו)פוסק את הרשב"א להלכה- היה הבן ממזר קיים פו"ר.
דברי הרשב"א טעונים ביאור- מדוע קיים מצות פריה ורביה בהולדת בן ממזר? הרי זוהי מצוה הבאה בעבירה[1]?
המנחת חינוך (מצוה א, ח) התקשה בשאלה זו, ובכדי ליישבה חידש חידוש גדול בגדרי מצות פרו ורבו:
"נהי דהמצוה של הבנים באה על ידי עבירה דביאת איסור, מכל מקום המצות עשה היינו הבנים, והבעילה היא רק הכשר מצוה, דאי אפשר בלא זה והראיה, דאם לא הוליד וכן אם מתו הבנים לא קיים המצוה".
לדברי המנחת חינוך מצות פרו ורבו היא הולדת הילדים, ומעשה הביאה הוא הכשר מצוה בלבד. ועל כן, לאור דברי הירושלמי (הנ"ל) שמצוה נחשבת כ'באה בעבירה' רק אם נעשתה בו זמנית עם העבירה, לא נחשבת מצוה זו כ'באה בעבירה', ועל כן קיים מצות פרו ורבו גם בלידת ילדים ממזרים.
הג"ר צבי פסח פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי או"ח ב, עו) חולק על הגדרת המנחת חינוך- מצוה היא פעולה המוטלת על האדם, הולדת הילדים אינה מעשה אדם אלא פעולה אלוקית- מעשה ה'. ועל כן לא ניתן לומר שקיום מצות פרו ורבו הוא בהולדת הילדים, אלא במעשה הביאה.
ניתן להביא ב' ראיות לשיטתו של המנחת חינוך א) נחלקו אמוראים (יבמות סב, א) האם גר שנולדו לו בנים בגויותו קיים מצות פריה ורביה או לא. להלכה נפסק כדעת ר' יוחנן האומר שקיים פריה ורביה. אם נניח שהמצוה היא מעשה הביאה, כיצד ניתן לומר שגר זה קיים פריה ורביה. ב) נחלקו אמוראים (שם) במי שהוליד ילדים ונפטרו ל"ע, האם קיים פריה ורביה או לא, ולהלכה נפסק גם שם כר' יוחנן האומר שלא קיים. ומטה לכאורה הדבר שהמצוה היא הבאת הילדים, והואיל ונפטרו לא קיים בזה מצות פריה ורביה.
הרב פרנק מיישב לשיטתו, שאין הכוונה שהגר קיים מצות פריה ורביה, אלא שאף על פי שלא קיים לא מוטל עליו חיוב נוסף. בדרך זו, מסביר הרב פרנק את דברי הירושלמי שהביא הרשב"א שגם על ידי ילדיםממזרים קיים פרו ורבו. אין כוונת הירושלמי שבהבאת ילדים ממזרים קיים מצות פרו ורבו, אלא כוונתו שעל אף שלא קיים פרו ורבו, לא מוטל עליו חיוב נוסף.
הוכחה נגד המנחת חינוך- הרב פרנק הוכיח שלא כדברי המנחת חינוך, מדברי תוס' במסכת בבא בתרא (יג, א ד"ה כופין). הגמ' שם עוסקת בדיני מי שחציו עבד וחציו בן חורין:
"מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל, בית שמאי אומרים תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה אלא כופין את רבו ועושין אותו בן חורין... וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש".
תוס' במקום מקשים, מדוע כופין את רבו לשחררו? "ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה 'דלא יהיה קדש' [האוסר על ישראל לבוא על שפחה]"?
ומשיבים תוס', שעשה דוחה לא תעשה רק כאשר קיום העשה ועבירת הלאו מתרחשים באותו זמן ('בעידניה'), אך כאשר אינם באותו זמן לא אומרים עשה דוחה לא תעשה.
אולם עלינו לשים לב טוב לנימוקם:
"ואומר רבינו יצחק חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה".
מפורש בתוס' שאת העשה של פרו ורבו מקיימים בגמר הביאה, ולא בהבאת הילדים כמנחת חינוך! אם תוס' היו סוברים כמנחת חינוך היו מנמקים שהמעבר על הלאו וקיום העשה אינם באותו זמן, כי המעבר על הלאו הוא בשעת הביאה, אך קיום העשה הוא רק בשעת ביאת הילדים לעולם!
קיום 'פרו ורבו' בהפריה חוץ גופית- גדולי הפוסקים נשאלו האם זוג שהביא ילדים לעולם בדרך של הפריה חוץ גופית, קיים מצות פריה ורביה, או לא. מצד אחד- אין מעשה ביאה, מאידך, נולדו ילדים.
לכאורה, שאלה זו תתלה בנידון המנחת חינוך והרב פרנק- על פי המנחת חינוך קיימו את המצוה, שהרי המצוה היא הבאת הילדים לעולם. אולם על פי הרב פרנק יתכן ולא קיימו, הואיל ולא היה כאן מעשה ביאה.
לכאורה, שאלת יכולת הבעל לכפות על אשתו להשתתף בתהליך של הפריה חוץ גופית תלוי גם כן בשאלה זו.
הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל הסתפק בשאלה זו (קובץ נועם א עמ' קנח) ולא הכריע:
"רק יש לדון איך הוא הדין כשהאשה תובעת מבעלה לעשות כן משום חוטרא לידה והוא אינו רוצה או איפכא שהבעל רוצה להכריח את אשתו לעשות כן משום מצות פריה ורביה ושבת, אם מחייבים אותם על כך או לא. וכן בכהאי גוונא ששהה עשר שנים ולא ילדה והאשה אינה מסכמת להזרעה מלאכותית אם גם בכהאי גוונא תוכל לכוף את הבעל לגרשה?.. אפילו הכי לא ברור הדבר אם אפשר להכריח על כך והדבר צריך תלמוד".
נציין, שהציץ אליעזר (ט, נא שער ד, ג) סובר שאמנם צריך 'מעשה' כדי לקיים את מצות פרו ורבו, אך מעלה אפשרות, שגם הפריה חוץ גופית נחשבת למעשה.
אולם הג"ר יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה א, סט) סובר שרק קיום על ידי 'מעשה טבעי' (ביאה) מועיל לקיום המצוה, אולם 'מעשה מלאכותי' אינו עולה למצוה כלל.
מעשה ותכלית בקיום מצוות- כזכור, הבאנו את קושיית המנחת חינוך- מדוע המוליד ממזר וממזרת מקיים בזה מצות פריה ורביה- הרי זוהי מצוה הבאה בעבירה?
הג"ר אברהם וינברג הי"ד[2] בספרו ראשית בכורים (בכורות מז, ב) מיישב את קושיא זו, בהקדמת יסוד קצר. ישנן מצוות בהן מעשה המצוה ותכליתה- אחד הם, ומתרחשים בו זמנית (כמצוות לולב). אולם ישנן מצוות בהן התכלית נפרדת מהמעשה ונמשכת גם אחריו. כדוגמת מצות מעקה שעניינה ותכליתה למנוע נפילות וסכנות לאחר בניית המעקה. לאור זה, מחדש הרב וינברג כך:
"ולפי עניות דעתי יש דלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא כשקיום המצוה הוא רק בשעת העבירה ואח"כ כבר נשלמה ואזדא לה, מה שאין כן במצות פריה ורביה, דהמצוה נמשכת כל זמן מציאות הבנים בעולם[3] אפשר שאם עשה תשובה אחר כך והבנים עדיין בעולם חלה אז המצוה".
לדבריו, מצוה הבאה בעבירה שייכת כאשר כל קיום המצוה מתמצה במעשה- בו משולבת העבירה. אולם במידה ותכליתה של המצוה נמשכת גם לאחר המעשה (הכולל בתוכו איסור), אין העבירה מבטלת את המצוה.
בדרך דומה הולך גם הג"ר אשר וייס שליט"א (מנחת אשר בראשית סימן ב). אולם הוא לוקח את חילוק זה צעד נוסף קדימה, ומחדש שבמצוה כזו שתוצאתה קיימת גם לאחר סיום המעשה- הגם שהאדם היה פטור בשעת המעשה, נחשב הדבר שקיים את המצוה!
מסיבה זו, מי שהיו לו בנים בגויותו והתגייר, קיים את המצוה- הואיל ותכליתה ותוצאתה קיימת גם עתה, בזמן שבו נהייה בר – חיובא.
השלמה לשבוע שעבר:
עסקנו בשבוע שעבר בשאלת ישיבה בסוכה במחנה עבודה תחת אימת הנאצים. הראני הרב גורסברג שבשו"ת מקדשי השם מספר הג"ר צבי הירש מייזלש כיצד הקימו במחנה ההשמדה אושביץ סוכה תחת עינם של הנאצים וישבו בה תוך הסתכנות רבה. ושם (ב'מחמדי צבי' עמ' ל) כותב כך:
"בחג הסוכות עלה בידם לעשות סוכה... ונתעורר השאלה אם יכולים לברך לישב בסוכה כי מכיון שהמה שרוים בפחד שלא יראו ולא ימצאו אותם הצוררים שאז היה חייהם תלוים להם מנגד, אם כן אולי אינם יוצאים ידי חובתן כלל בסוכה זו דהא קי"ל באו"ח סי' תר"מ ס"ד דמי שמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה אינו יוצא באותה סוכה כלל דלא הוי תשבו כעין תדורו ע"ש. ואאמו"ר ז"ל הורה להשואלים שכן יכולים לברך וסיפר לי אחי שליט"א שהוא דן אז לפני אאמו"ר ז"ל דשפיר הוה 'כעין תדורו' מכיון שגם בדירתם שם מצויים המה תמיד בסכנת מוות, וקילס אאמו"ר ז"ל דבריו".
עוד מעשה שהיה, במלך שאסר על היהודים בני מדינו לתקוע בשופר, והלכו היהודים והזמינו את המלך לקונצרט שיתקיים בראש השנה לכבודו. תוך כדי הקונצרט הצליחו היהודים לתקוע מאה תקיעות. אבל, עבור זאת נאלצו לנגן גם בכלים אחרים מפני פיקוח נפש. השאלה היא האם מותר היה להם לעשות כך או לא?
לדברי הקהילות יעקב שהזכרנו בפעם הקודמת, יתכן שיש הבדל בין עשיית הסוכה במחנה ההשמדה- מתוך ידיעה שייאלץ לחלל את החג בפירוקה- שמותרת, בגלל שהקמת הסוכה נעשתה לפני החג, לבין עריכת הקונצרט עצמו שנעשתה תוך כדי החג (אף על פי שההזמנה וההתארגנות נעשו לפני החג, וצל"ב).
