שאלה שבועית- האם עוסק במצוה פטור ממצוה גם במצוה קיומית

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

 

כפי שכבר הזכרנו בשבועות האחרונים פעמים רבות, למעט ליל יום טוב ראשון של חג אדם אינו מחוייב לשבת בסוכה בשאר הימים (כל עוד לא מעוניין לאכול סעודת קבע או לישון), אבל במידה שיישב בסוכה קיים מצוה- מצוה קיומית[1].

שאלה א'- דין 'עוסק במצוה' במצוה קיומית- ברצוננו לדעת האם דין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' נאמר גם ביחס למצוה קיומית, או לא? האם היושב בסוכה ובא אליו עני ומבקש לתת צדקה פטור מלתת לו ('פרוטא דרב יוסף', ב"ק נו, ב),  או לא[2]?

שאלה ב'- דין 'עוסק במצוה' במצוה שבחר בה- האם סופר סת"ם היושב וכותב תפילין ומזוזות פטור מלתת צדקה לעני במידה ובא לפניו באמצע הכתיבה, או לא? הוא אינו מחויב לעסוק בכתיבת סת"ם ובחר לעשות זאת מרצונו החופשי- האם גם בזה נאמר דין 'עוסק במצוה', או לא?

שאלה ג'- גבאי צדקה- החייב בנתינת צדקה?- הנתיבות (סי' עב ס"ק יט) דן האם גבאי צדקה צריך לתת מעות לעני הניגש אליו תוך כדי שאוסף צדקה, או שמא פטור מדין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'?

שאלה ד'- המתעטף בציצית- חייב בנתינת צדקה? האור זרוע דן האם אדם המתעטף בציצית, ותוך כדי העיטוף הגיע לפניו עני וביקש צדקה, חייב ליתן לו, או שמא פטור מדין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'. [נשים לב, שגם במצות ציצית לכאורה המתעטף 'מכניס' את עצמו לחיוב, יכול היה לא ללבוש את הבגד החייב בד' כנפות].

שאלה ה'- רופא במיון- חייב בקריאת שמע? רופא העובד בבית החולים שערי צדק שאל את הג"ר אשר וויס שליט"א [3]האם חייב בקריאת שמע כאשר נמצא במשמרת ועוסק בטיפול בחולים (שאין בהם חשש פיקוח נפש) ללא הפסקה?

וכך שאל:

"במה ששאל, היות ובמסגרת עבודתו בחדר המיון בבית החולים שערי צדק יש לפעמים לחץ גדול ובלתי פוסק בחדר המיון עד שאינו יכול להתפלל או לקרות קריאת שמע, האם כדאי בכל זאת שיתפלל תפילה קצרה או יקרא רק חלק מקריאת שמע של ערבית..".

תשובה:

עוסקים אנו במצוות שהאדם הכניס את עצמו לחיוב (או שכלל אין לו חיוב לקיימן- כסופר סת"ם), ורוצים אנו לברר האם יש פטור של 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' במצוות כאלה.

בגמ' בסוכה נאמר (כו, א):

"תניא אמר רבי חנניא בן עקביא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי, שהיה רבי יוסי הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה".

מפורש בגמ' שגם סופרי סת"ם פטורים ממצוות אחרות בזמן כתיבתם על אף שאינם מחוייבים לעסוק במצוה בה עוסקים.

הבה נדקדק בדברי הגמ'- הגמ' תולה את פטור סופרי הסת"ם בדבריו של רבי יוסי הגלילי- 'לקיים דברי רבי יוסי הגלילי', מדוע תולה הגמ' את דין זה בדברי רבי יוסי הגלילי? הרי דין 'עוסק במצוה' מוסכם גם על שאר התנאים?

בכדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן במקור פטור ה'עוסק במצוה':

הגמ' (סוכה כה, א) אומרת:

"מנא הני מילי? דתנו רבנן 'בשבתך בביתך'- פרט לעוסק במצוה, 'ובלכתך בדרך'- פרט לחתן....ו'העוסק במצוה פטור מן המצוה' מהכא נפקא? מהתם נפקא! דתניא: 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' וכו' אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי יוסי הגלילי.. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא...".

ישנו הבדל משמעותי בין דברי רבי יוסי הגלילי לדברי רבי עקיבא- בעוד שלדברי רבי עקיבא מישאל ואלצפן הצטוו להיטמא לנדב ואביהוא- ואם כן היו מחויבים במצוה בה עסקו, נושאי ארונו של יוסף לא היו מחויבים במצוה זו (הם לא היו מצווים בזה, וישנם רבים אחרים שיכלו לעשות זאת במקומם), ובכל זאת פטורים היו מכח דין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'.

לאור זאת, מובן היטב מדוע כאשר מציגה הגמ' את פטור סופרי סת"ם ממצוות אחרות, תולה היא אותו בדברי רבי יוסי הגלילי. מפני שרק לאור הסברו יכולים אנו ללמוד מפרשה זו שישנו פטור גם במצוה שהאדם לא היה מחויב להכניס עצמו אליה.

 

ביאור מחלוקת הבבלי והירושלמי- הרמב"ם לא הזכיר בספרו את פטור 'עוסק במצוה' ביחס לסופרי סת"ם, הבית יוסף (או"ח סי' לח) דן מדוע הרמב"ם השמיט את הלכה זו, ומבאר כך:

"אבל הרמב"ם השמיטה ואיני יודע למה? ואפשר, שטעמו משום דאיתא בירושלמי (ברכות א, ב): רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפילה אנו מפסיקין אמר רבי יוסי קומוי רבי ירמיה אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקיבא דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה רבי חנינא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקין לקריאת שמע כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה".

מבואר אם כן, שפטור סופרי סת"ם משאר מצוות בזמן עיסוקם במצוה אינו מוסכם, ודעת רבי חנינא בן עקיבא (ולבית יוסף- גם דעת הרמב"ם) שאין את הפטור במצוות כאלה.

אפשר, ששורש מחלוקת הבבלי והירושלמי נעוץ באופן הסברת המקור של פטור 'עוסק במצוה'.

סופרי סת"ם בקריאת שמע ותפילה- השולחן ערוך בהלכות תפילין (לח, ח) כותב כך:

"כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת קריאת שמע ותפלה".

וכותב על דבריו הרמ"א:

"ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת קריאת שמע ותפלה, אז פטורין מקריאת שמע ותפלה ותפילין. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז ור"ן פ' הישן)".

לדברי השולחן ערוך אמנם סופרי הסת"ם פטורים מהנחת תפילין מדין 'עסק במצוה'- אולם זאת בגלל שמצות הנחת התפילין בשאר היום (לאחר שהנחנום כבר) היא מצוה קיומית, ועל כן, על אף שגם בכתיבת הסת"ם אינם מחויבים- נאמר דין 'עוסק במצוה'. אולם קריאת שמע ותפילה שהן מצוות חיוביות, אינו נדחות מפני מצות כתיבת סת"ם שהיא מצוה קיומית, ועל כן עליו להפסיק לקרוא ולהתפלל.

אכן, הרמ"א חולק על דבריו וסובר שסופרי הסת"ם פטורים אפילו מקריאת שמע ותפילה בשעה שעוסקים בכתיבה! הרי שסבר שפטור 'עוסק במצוה' נאמר גם כאשר המצוה בה עוסק היא מצוה קיומית, והמצוה הנדחת מפניה היא מצוה חיובית.

נמצא, ששאלתנו- האם היושב בסוכה ובא לפניו עני חייב בנתינת הצדקה, או לא? תלויה במחלוקת השולחן ערוך והרמ"א- לדברי השולחן ערוך לכאורה יתחייב- שהרי עוסק במצוה קיומית (ישיבת סוכה בשאר הימים), ובאה לפניו מצות חיובית (נתינת צדקה). אולם, לדברי הרמ"א לכאורה אינו מחויב לתת צדקה לעני כאשר עוסק במצות ישיבת הסוכה.

 

גבאי צדקה- החייב בנתינת צדקה? בעל נתיבות המשפט דן בשאלה זו- האם גבאי צדקה העסוק באיסוף המעות עבור קופתו, פטור מנתינת צדקה לעני; וכותב, שהגבאי חייב בנתינת הצדקה, מפני שעליו באופן אישי אין חיוב להיות גבאי צדקה, אלא החיוב מוטל על בית הדין לדאוג שיהיו אחרים הממונים על כך. ומסיבה זו אינו פטור מנתינת צדקה לעני.

וכותב על דבריו בעל השדי – חמד ששאלתו תלויה במחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בהסבר מקור פטור 'עוסק במצוה פטור מן המצוה', וכפי שביארנו קודם לכן.

 

הקבלת פני שכינה, ריצתו של אברהם- הג"ר שלמה היימן זצ"ל מקשה מדוע אברהם אבינו רץ לקראת האורחים שעברו בדרך, הרי עסק במצות קבלת פני שכינה? ומשיב על פי דברי הנצי"ב האומר שאין חיוב לקבל פני שכינה, ומנגד מוטל עליו להכניס את האורחים שהזדמנו לפניו. ועל כן הואיל והמצוה בה עסק היא מצוה קיומית, והמצוה שהזדמנה לפניו היא מצוה חיובית- לא נאמר בזה הפטור של 'עוסק במצוה פטור מן המצוה', והיה עליו להנח את מצות הקבלת פני השכינה בה עסק ולקבל את פני האורחים. 

המתעטף בציצית, האם חייב בנתינת צדקה?- בעל האור זרוע נזקק לשאלה זו ופוסק שלא, ומסביר את דבריו כך:

"...ותו, דגבי ציצית אין שייך לומר עוסק במצוה דאי בעי לא מיכסי כלל, דלאיכסויי לא חייביה רחמנא".

מבואר בדבריו, שסובר שבחיוב שלא היה מחויב להכניס את עצמו אליו- לא נאמר פטור 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'!

מדוע במצוה קיומית לא נאמר פטור זה?- מהו שורשו של דין זה? מדוע לא ייאמר פטור 'עוסק במצוה' במצוה קיומית?

בהסבר הדבר, מצינו שני הסברים באחרונים:

מהלך א'- האם ישנה טרדא? הרמב"ם (הלכות קריאת שמע (ד, א) קושר בין פטור חתן מקריאת שמע לדין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה':

"מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים".

מכך שתלה את פטור חתן בדין 'עוסק במצוה' נראה שלמד שפטור עוסק במצוה הוא בגלל טירדא- טרוד הוא בקיום המצוה הראשונה- שתעשה על הצד הטוב והשלם ביותר.

ניתן לומר, שטרדא זו קיימת רק במצוה חיובית, אולם במצוה קיומית לא קיימת טרדא זו.

מהלך ב'- נחלקו הראשונים האם פטור 'עוסק במצוה' נאמר גם במקום בו יכול לקיים את שתי המצוות ואין קיום האחת סותר את קיום המצוה- שיטת תוס' (סוכה כה, א ד"ה שלוחי) שפטור זה נאמר רק במקום בו 'אינו יכול לקיים שניהן'. אולם דעת הר"ן (סוכה יא, א בדפי הרי"ף), שגם במקום בו יכול לקיים שתיהן- כל עוד עוסק באחת פטור מקיום השניה.

לפי תוס', שורשו של הפטור הוא מדין אונס- האדם אנוס ואינו יכול לקיים את שני החיובים הנופלים לפתחו. אולם לר"ן הפטור אינו נובע מאונס, שהרי לפיו פטור גם במקום בו יכול לקיים את שני החיובים העומדים לפתחו.

אם יסודו של הפטור הוא מדיני אונס, ניתן לומר שכאשר המצוה המונחת לפניו אינה מצוה חיובית- אינו מוגדר כאנוס, שהרי אינו חייב בעשייתה! ועל כן לא נאמר ביחס למצוה קיומית כלל זה של ה'עוסק במצוה'.

 

רופא בחדר מיון, חיובו בקריאת שמע- רופא המשרת בחדר מיון- מצד אחד, הוא הכניס את עצמו לחיוב זה- מרצונו הוא בחר ללמוד רפואה ולעסקו במקצוע זה, ומבחינה זו הוא דומה לסופר סת"ם. אולם מאידך, ישנו הבדל משמעותי ביניהם- והוא, שבעוד שסופר סת"ם יכול להפסיק בכל עת שירצה את כתיבתו, הרופא אינו יכול להפסיק את משמרתו הואיל והחולים זקוקים לו כעת [הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כותב, שיתכן שרופא שמפסיק את משמרתו בכדי להתפלל- תפילתו נחשבת למצוה הבאה בעבירה!]. ועל כן יתכן ואינו צריך להפסיק לקריאת שמע ותפילה באמצע משמרתו.

וכך כתב הג"ר אשר וייס שליט"א בתוך תשובתו:

"אמנם מי שעובד בחדר מיון ואין בידו לתכנן את יום העבודה ולפעמים מקרים רבים וחולים רבים מגיעים בבת אחת בתכיפות גבוהה, וכל מקרה בכלל ספק פקוח נפש הוא ואין בידו להתפנות אכך פטור מקריאת שמע ותפילה, ומשום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואף שגם הוא אפשר שמתכוון לצורך פרנסתו, כיון דיש כאן ספק פקוח נפש פטור הוא מן המצוה בכל ענין. ועוד, דכיון שעוסק בעצם מעשה המצוה אין קפידא בכוונתו כמבואר".

אך מוסיף:

 "אך גם בזה צריך דקדוק גדול אם אכן אין בידו לפנות קצת זמן כדי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל...וכן גם בנידון דידן דכשם שהוא פוסק מעט על מנת לשתות קפה ולהתרווח באותו זמן מועט אם אפשר לו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל עיקר התפילה, יעשה כן, אך אם אי אפשר ודאי שפטור הוא".

 

[1]  נציין, שלהגדרת האתוון דאורייתא מוגדרת כמצוה חיובית, ואין כאן המקום להאריך בזה. להרחבה יש לעיין בשיעורים הקודמים.

[2]  אין כאן המקום לעסוק במחלוקת הראשונים האם פטור 'עוסק במצוה' נאמר גם במקום בו יכול לקיים שניהם יחד או לא, וכל דברינו אמורים לשתי השיטות לפי דרכן.

[3]  מובא בשיעור של הג"ר אשר וייס שליט"א לשבת פרשת בהעלותך ה'תשע"ב.