שאלה שבועית: מצות סוכה- תודעה או 'פעולות'?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
עסקנו בשבועות האחרונים בהשוואה בין הברכה על ישיבת סוכה לאכילת מצה, ובין ישיבת סוכה ללימוד תורה. לחיתום נושאים אלו, ברצוני לעסוק היום בהשוואה בין הברכה על ישיבת סוכה לברכה על הנחת תפילין.
בגמ' במסכת סוכה (מה, ב) נאמר:
"אמר רב יהודה אמר שמואל לולב שבעה [מברך עליו כל יום ויום משבעת ימי החג] וסוכה יום אחד [מברך עליה פעם אחת בתחילת החג בלבד]. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו. ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן סוכה שבעה [-מברך עליה בכל פעם שנכנס ואוכל בכל שבעת הימים[1]] ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא שבעה, לולב דרבנן סגי ליה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה..".
דעת רב יהודה שמברכים על הסוכה ביום הראשון בלבד, ואילו רבי יוחנן סבר שמברכים בכל פעם ופעם שנכנסים כל שבעת הימים.
שאלה א'- תחילה רצוננו להבין במה נחלקו רב יהודה ורבי יוחנן? מהו שורש מחלוקתם?
שאלה ב'- בגמ' במסכת מנחות בסוגיות העוסקות במצות ציצית נאמר:
"רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה [הטיל ציצית לבגד שלבשה אשתו] ומברך כל צפרא להתעטף בציצית. מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא [ולכן נשים חייבות בה]. אמאי מברך כל צפרא וצפרא? כרבי דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי".
מבואר מדברי הגמ' שרב יהודה למד שלמרות שמצותה של הציצית היא היא בכל עת, סבר שיש לברך עליה בכל לבישה ולבישה. במה שונה הדבר מסוכה? מדוע בסוכה דעתו של רב יהודה היתה שיש לברך עליה פעם אחת בכניסה הראשונה בחג ומאז לא לברך עליה לכל אורך החג?
שאלה ג'- הגמ' (סוכה מו, א) תולה את דיון האמוראים מתי מברכים על ישיבת הסוכה (אם בכל כניסה וכניסה או רק בתחילת החג) במחלוקתם של רבי וחכמם:
"תנאי היא, דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד".
ברצוננו להבין במה נחלקו רבי וחכמים? מהו שורש מחלוקתם?
שאלה ד'- לסוברים שלילה זמן תפילין מדוע מברכים על הנחת התפילין בכל בוקר ובוקר מחדש? מדוע לא נאמר שהכל 'מצוה אריכתא'?
*לאור התשובות על שאלות אלו ננסה לעמוד על היחס בין הברכה על ישיבת הסוכה לברכה על מצות תפילין.
שאלה ה'- הגמ' בסוכה (כו, א) מביא מחלוקת בהסבר טעם הפטור של שומרי גנות ופרדסים:
"שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה וליעבדי סוכה התם וליתבו אביי אמר תשבו כעין תדורו רבא אמר פרצה קוראה לגנב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מנטר כריא דפירי".
וגם כאן שבים אנו שואלים- מהו שורש מחלוקתם?
תשובה:
לפני שבועיים הבאנו את מחלוקתם של האתוון דאורייתא והמנחת חינוך אודות השאלה האם מצות ישיבת סוכה (בשאר ימי החג) היא מצוה חיובית או קיומית. דעת האתוון דאורייתא היתה שמצות ישיבת סוכה היא מצוה חיובית, אלא שגדרה הוא "תשבו כעין תדורו'- להתנהל בסוכה כמו שמתנהלים בבית. ועל כן, כמו שבביתו אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, כך גם בסוכה. אולם דעתו של המנחת חינוך היתה שמצות ישיבת סוכה היא מצוה קיומית.
לדברי האתוון דאורייתא ניתן לומר שהמצוה היא בתודעת האדם- שיהיה בתודעת מגורים באוהל עראי. ותודעה זו מקיפה את כל סדר יומו, ואילו למנחת חינוך עיקרה של מצות ישיבת הסוכה היא בפעולות- אכילת הסוכה והישיבה בה.
מחלוקת רב יהודה ורבי יוחנן- אפשר לומר שבשאלה זו עצמה נחלקו רב יהודה ורבי יוחנן- רב יהודה למד כתפיסה שעלתה מדברי האתוון דאוריתא- שהמצוה היא בתודעת האדם בעיקרה ועל כן המצוה היא כל שבעת הימים ללא הפסקה, ועל כן אין לברך על כל יום ויום/כל פעולה ופעולה בפני עצמה.
לעומתו, רבי יוחנן למד שהמצוה היא בפעולות- אם תרצה לאכול- עשה זאת בסוכה וכו'. ואם כן הברכה היא על פעולת מצוה נפרדות שכל אחת עומדת ומופסקת לעצמה. ולכן מברכים על כל פעולה ופעולה.
יישוב דעתו של רב יהודה מהסוגיא במנחות- לאור זה, מובנים היטב דברי רב יהודה לגבי ציצית ואין מהם כל סתירה לדעתו- דווקא במצוה סוכה ישנו את מוטיב מיוחד זה של 'תודעת מגורים', דבר שאינו קיים בציצית. ועל כן, בציצית גם רב יהודה מודה שכל פעולה ופעולה עומדת בפני עצמה.
ביאור מחלוקת האמוראים בשומרי גנות ופרדסים- האחרונים מבארים שבשאלה זו גופא נחלקו אביי ורבא- כזכור, אביי ביסס את פטור שומרי גנות ופרדסים על 'תשבו כעין תדורו'. לאור דברנו דברי אביי מובנים היטב, בגנות ובפרדסים אין דרך בני אדם לקבוע את דירתם, ועל כן האדם אינו נמצא ב'תודעת מגורים' בסוכה, אי אפשר להתייחס למקום זה כבית. רבא לעומתו למד שגדר מצות סוכה הוא בפעולות בלבד, וזאת ניתן לעשות גם בגנות ובפרדסים, ועל כן לא יכל להסתפק בפטור זה של 'תשבו כעין תדורו'.
ביאור מחלוקת רבי וחכמים- כאמור נחלקו רבי וחכמים האם יש לברך על כל הנחה והנחה (רבי) או לברך רק על ההנחה הראשונה של כל יום ויום. אפשר, ששורש מחלוקתם היא האם מצות הנחת תפילין במהלך היום (מעבר להנחה הראשונית) היא מצוה קיומית או חיובית (חיוב להניח בכל זמן שמתאפשר).
חכמים למדו שזוהי מצוה חיובית, ועל כן החיוב שקיים לאורך היום מחבר את הקיומים ומקשרם לברכה הראשונה. ואילו רבי למד שזוהי מצוה קיומית, ועל כן אין 'חיוב' שיקשר בין הקיומים השונים.
היחס בין המחלוקות- כאמור, הגמ' בסוכה תלתה את מחוקתם של רב יהודה ור' יוחנן במחלוקתם של רבי וחכמים, אולם הריטב"א מציין שאין הדבר מוכרח-
"אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה שבעה אף על גב דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה, אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתיים אינו ערטול מצוה והפסק, דיו שיחזור לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי [כמו שבכל יום ויום שב ומברך ברכות התורה על אף שמצות לימוד התורה מוטלת על האדם ללא הגבלה והפסק], והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן".
מלבד היכולת להסביר את רבי יוחנן כשתי הדעות, מחדש הריטב"א שיש עילה לברך על התפילין בכל יום ויום אף אם לא פסקה המצוה המוטלת על האדם- בגלל ההפסק הגדול שנוצר בלילה.
[1] כן הסבירו תוס'.
