שאלה שבועית: ישיבה בסוכה ואכילת מצה כל שבעה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א'- ברכה על אכילת מצה וישיבת סוכה כל ז': המשנה (סוכה כז, א) אומרת:
"רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד".
הגמ' מנמקת את דעת רבנן-
"ורבנן [תשבו כעין תדורו-] כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. אי הכי אפילו לילי יום טוב ראשון נמי? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן [בחג המצות] לילה הראשון [ליל הסדר] חובה מכאן ואילך [שאר ימי החג] רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. והתם מנלן? אמר קרא 'בערב תאכלו מצת' הכתוב קבעו חובה".
בסוכות- על אף שרק אכילת לילה ראשון היא חובה ואכילת שאר הימים רשות, עם כל זאת בכל פעם שנכנסים לסוכה[1] מברכים על ישיבתה. בפסח- אכילת לילה ראשון חובה ואכילת שאר הימים רשות, אולם בשונה מסוכות, מכח זה אין מברכים על אכילת המצה בשאר הימים- מדוע? מהיכן נובע ההבדל ביניהם? זאת ועוד, שכפי שראינו הגמ' (הנ"ל) ערכה השוואה ביניהם- מה כאן לילה ראשון חובה שאר הימים רשות, אף כאן וכו'?
השאלה מתחזקת עוד יותר לאור דבריו של הגר"א המובאים בספר מעשה רב (אות קפה):
"שבעת ימים תאכל מצות- כל שבעה מצוה ואינו קורא לה 'רשות' אלא לגבי [ביחס ל] לילה ראשונה שהיא חובה. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אף על פי כן מצוה מדאורייתא הוא".
הגר"א מוכיח את שיטתו מכך שאין מניחים תפלין בחול המועד בגלל שכבר יש בו 'אות' אחרת, ומה היא אותה ה'אות' שישנה בחולו של מועד? מכריח הדבר, שגם בחול המועד ישנה מצות אכילת מצה. ואף שאינה חובה- כאכילת לילה הראשון מכל מקום האוכלה מקיים מצוות אכילת מצה.
לאלו החולקים על הגר"א וסבורים שאין מצוה באכילת מצה כל שבעה ניתן היה להסביר את ההבדל בין אכילת המצה לישיבת הסוכה לענין הברכה, בשאלה זו- האם ישנו קיום מצוה בשאר הימים או לא, אולם לדברי הגר"א- גם בפסח ישנו קיום מצוה באכילת המצה גם בשאר הימים, ואם כן מדוע אין מברכים עליה, במה שונה היא ממצות ישיבת סוכה?
השדי חמד (חלק ד מערכת אכילה עמ' תרצב, וחלק ח עמ' 466) מאריך בנושא זה, וכותב, שלא היה מאריך בנושא זו, אם לא שהיה רואים שישנם אנשים שטעו בהבנת הגר"א ומכח חידושו ברכו על אכילת מצה כל ימי הפסח!
שאלה ב'- עניינן של מצוות קיומיות: השאלה שניה אותה רוצים אנו לברר נראית במבט ראשון כשאלה יותר 'מחשבתית'- מדוע ישנן מצוות קיומיות. הרי המצוות הן הדרכים שעל ידן ניתן להתקרב להקב"ה. ואם זו הפעולה הנצרכת כדי להתקרב אליו, מדוע לא ציוונו לעשותה כחובה?
שאלה ג'- ברכת אשה על ציצית: השולחן ערוך (או"ח יז, ב) כותב שנשים פטורות מציצית בגלל שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ומוסיף הרמ"א על דבריו
"ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידן כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא, אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית".
שאלתנו היא, האם לולי הבעיה הקיימת מצד 'יוהרא', היה על אשה הלובשת ציצית לברך עליה, או לא?
תשובה:
כאמור, השאלה העיקרית אותה רוצים אנו לברר היא- מהיכן נובע ההבדל בין ישיבת סוכה לאכילת מצה- מדוע על ישיבת הסוכה כל ז' מברכים ואילו על אכילת מצה כל ז' נמנעים אנו מלברך?
כזכור, כבר בהצגת הדברים ציינו, שלחולקים על הגר"א וסוברים שאין מצוה באכילת מצה כל ז', ההבדל בין מצה לסוכה מובן- בסוכות ישנה מצוה כל ז', מה שאין כן בפסח. ואכן, בדומה ניתן להבין מדברי בעל העיטור (עשרת הדברות קלה, א):
"אין מברכין במצה כל ז' כדרך שמברכין על הסוכה דהא גמרי' מהדדי ולילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ומסתברא בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עליו מ"ע דבסוכות תשבו אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה אלא לאו דבבל תאכל חמץ ואין מברכין אלא".
שאלתנו אם כן מתמקדת בשיטת הגר"א הסובר שגם באכילת מצה ישנה מצוה כל שבעה.
לפנינו ארבע דרכים שנאמרו בראשונים ובאחרונים ביישוב הדבר:
א. ישיבת סוכה- מוכרחת, בשונה מהאכילה בה- בעל המאור (פסחים כו:-כז. בדפי הרי"ף) שואל את השאלה בה פתחנו- מהו ההבדל בין מצות ישיבת סוכה לאכילת מצה:
"ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן"?
ומשיב:
"ויש להשיב- לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, מה שאין כן בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה.... זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז' ואין מברכין על מצה כל שבעה וטעם נכון הוא".
בעל המאור מבסס את ההבדל בין אכילת מצה לישיבת סוכה על נקודה מציאותית- בעוד שללא אכילת מצה ניתן 'להסתדר' גם שבעה ימים, לא ניתן לעבור את כל שבעת ימי החגללא שינה. ומסיבה זו מברכים על ישיבת סוכה כל ז', אולם אין מברכים על אכילת מצה כל ז'[2].
יש שהתקשו בדברי בעל המאור- שהסביר שהברכה כל ז' נובעת מכך שמוכרח לישב בסוכה במהלך שבעת הימים, שנמצא אם כן שמצטער הפטור משינה בסוכה לא יברך על ישיבתה כל שבעה (שהרי אינו מוכרח להשתמש בסוכה כל ז' הואיל ופטור מלישון בה)?
בעל הערוך לנר בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' מו) מיישב את קושי זה בתוספת ביאור בדברי בעל המאור:
"אין זה קושיא, דקביעת הברכה היא על פי עיקר המצוה, וודאי כשציוה הכתוב לישב בסוכה דהיינו לאכול ולישן נתנה המצוה למי שיכול לקיים אותה וא"כ כיון שלא יכול להיות ג' ימים בלא שינה, על כן היה כוונת הכתוב שיקיים מצות סוכה כל ז'. מה שאין כן בפסח שאין הוכחה לזה כיון שיכול להיות כל ז' בלא מצה וליחידים היוצאים מן הכלל לא נתקנו ברכות לפי ענייניהם אלא על פי עיקר המצוה".
מסביר הערוך לנר שחיוב התורה הוגדר על פי ההכרח המציאותי אצל רוב בני האדם- בגלל שרוב בני האדם אינם יכולים 'להסתדר' יותר מג' ימים בלא שיזדקקו לסוכה- על כרחך שגדר חובתה הוא כל שבעה.
ב. מצוה עצמית/חיזוק הלאו- בעל השדי חמד (שם) מבאר שגם אם נאמר שבאכילת מצה בשאר הימים ישנו קיום מצוה, שונה מצוה זו ממצות האכילה שבליל הסדר- בעוד שבליל הסדר ישנה מצוה באכילת מצה מצד עצמה, אולם בשאר הימים המצוה היא להראות שלא אוכלים חמץ בגלל מצות הבורא. אם אדם יאכל רק מיני פירות ושאר מאכלים שאינם מה' מיני דגן, לא יהיה ניכר שנמנע מהאכילה בגלל איסור חמץ, אולם כאשר אוכל מצה, ניכר שנמנע מהאכילת חמץ בגלל מצות הבורא.
ובזה נעוץ ההבדל בין מצות סוכה- שגם אם אין חובה לקיימה בשאר הימים, כאשר יושב בסוכה- מקיים את חיובית- שערכה הוא מצד עצמה, בשונה ממצות אכילת המצה בשאר הימים, שעניינה רק ל'חזק' את ה'לא תעשה', ועל חיזוק 'לא תעשה' אין מברכים.
נציין, שבמעשה רב (שם) מובא, שהגר"א היה אוכל לקראת סוף יום שביעי של פסח מצה, ובמוצאי פסח היה משתדל לאכול חמץ. עובדות אלו מחזקות את הגדרתו של בעל השדי חמד שעניינה של אכילת המצה בשאר הימים היא לבטא שנמנע מאכילת חמץ בגלל מצוות הבורא- דבר שמבוטא גם כן באכילת המצה לקראת סוף החג ובאכילת החמץ בסמיכות ליציאתו- סמוך לזמן היתרו.
ג. 'רצון התורה'/מצוה ממש- הג"ר אשר ויס שליט"א (מועדים עמ' קעג) מביא את דברי המשנה ברורה (תרלט ס"ק כד) המגדיר בתוך דבריו את מצות אכילת מצה כל ז' כ'מצוה בעלמא'. ומבאר שאין זה ממצות מצה הנמנית בתרי"ג מצוות, אלא זהו 'רצון התורה'- רצון ה' המתבאר מתוך התורה. מסיבה זו אין מברכים על אכילת מצה כל ז', ומכאן נובע ההבדל בינה לבין ישיבת סוכה עליה מברכים כל ז'.
ד. ברכה רק על מצוה 'חיובית'- האתוון דאורייתא (כלל יא) מבאר, שמצות ישיבת סוכה כל שבעה היא מצוה חיובית! אולם גדרה של אותה מצוה חיובית הוא 'תשבו כעין תדורו'- על האדם להתנהל בסוכה כמו שמתנהל בביתו, ומסיבה זו- כמו שבביתו אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל- אם רוצה יכול לבחור האם לאכול או לא, כך גם בסוכה אינו מוכרח לשבת בסוכה (במשך כל ימי הסוכות למעט לילה ראשון. ומסיבה זו מוגדרת מצות ישיבת סוכה בשאר הימים כרשות). אולם כאשר יושב בסוכה גם בשאר הימים מקיים מצוה חיובית של ישיבת סוכה.
לאור דבריו מובן היטב מדוע מברך דווקא על ישיבת סוכה ולא על אכילת מצה- מפני שישיבת סוכה היא מצוה חיובית, ואכילת מצה היא מצוה קיומית, ועל מצוה קיומית אין מברכים(!).
האם גם ישיבת סוכה היא 'קיומית'? המנחת חינוך (מצוה שכה, י) מחלק את מצוות ה'עשה' לשני סוגים- ישנן מצוות שהתורה שבהן התכלית המבוקשת היא עצם הפעולה- כאכילת מצה, הנחת תפילין וכדו', אולם ישנו סוג נוסף של מצות עשה, בהן התכלית המבוקשת הוא לא עצם הפעולה, אלא מניעת מצב אחר. וכדוגמא להגדרות אלו מציין למצות ישיבת סוכה בשאר ימי החג, ומגדירה כמצוה קיומית- אם רצון ה' היה שישב בסוכה- אכן היה מצווה עליה בצורה חיובית, ומשלא ציוונו כך (שהרי 'אי בעי אכיל אי לא בעי לא), יכולים אנו ללמוד שרצון ה' הוא אינו בפעולה החיובית, אלא בשלילת המעשה השלילי- ובמקרה של סוכה- להימנע מאכילה מחוץ לסוכה כל ז'.
כמובן, שבדברים אלו מבואר שהמנחת חינוך חולק על האתוון דאורייתא שהגדיר את מצות ישיבת סוכה כמצות חיובית, אלא ששינה את גדרה.
קיום מצות ציצית באשה- האתוון דאורייתא (שם) כותב שגדרה של מצות ציצית אינו חיוב מעשי- האדם לא מצווה לקנות בגד כדי שיוכל להטיל בו ד' כנפות, אלא באם יש לאדם בגד בעל ד' כנפות עליו להטיל בו ציצית. ומחדש האתוון דאורייתא (לאור ב' סוגי מצוות העשה שהעלה המנחת חינוך) שנשים יכולות לברך על מצוות על אף שאינן מחויבות בהן, כאשר גדר הוא חיובי- ה'מבוקש' הוא המעשה עצמו, אולם כאשר כל עניינה של המצוה הוא שולל- ה'מבוקש' הוא למנוע הגעה למצב בעייתי- יכולים לברך עליה רק המחויבים בה, אולם לאלו שאינם מחויבים בה אין כל מניעה להיכנס למצב ה'מחייב', ואין כל משמעות לעשייתם- ועל כן אין מברכים עליה
מסיבה זו, גם אותה אשה שהחליטה להניח תפילין על אף היוהרא, אינה יכולה לעשות זאת בברכה.
[1] או לכל הפחות בכל אכילת סעודה בה, יעוי' בשולחן ערוך (או"ח תרלט, ח).
[2] האחרונים דנים האם מוכח מדברי בעל המאור שלא כדברי הגר"א- שפסח אין מצוה קיומית באכילת מצה כל ז', או שמא כוונתו שעל אף שישנה מצוה קיומית אין מברכים עליה.
