שאלה שבועית: קידוש ותפילה בשפה זרה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו" (ברכות לא, א). אנו נמצאים בשאלה השבועית האחרונה שבני חו"ל נמצאים אתנו לפני שיבתם לביתה, ועל כן, לכבודם נדבר היום על הנושא של תפילה בשפה זרה.
חשיבות השימוש בלשון הקודש גדולה היא עד מאוד- בירושלמי נאמר (שבת א, ג) שכל מי שמדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא, וידועים דברי חז"ל (ויקרא רבה אמור לב), שבזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, ואחד מהם הוא ש"לא שינו את לשונם".
שאלה א'- הוספת בקשה בלשון זרה: פנה אלי בחור מבני חו"ל ושאלה בפיו- הוא מעוניין להוסיף בקשה אישית בברכת שומע תפילה/ב'אלוקי נצור', והוא חש שאם יבקש את הבקשה באנגלית היא תבוא יותר מעומק הלב, שאלתו היא- האם הוא רשאי להוסיף בקשה באנגלית במקומות אלו בתפילה?
שאלה ב'- מנין בשפה זרה: ביוון ישנה אוניברסיטה בה מתקיימת תוכנית ייחודית ללמודי רפואה בשפה האנגלית. מגיעים לשם סטודנטים מכל העולם. בין שלל הסטודנטים הרבים שמגיעים לשם ישנם יהודים רבים, וישנו חסיד חב"ד שמקרבם בעבותות של אהבה ליהדות. רבים מהם מתקרבים ליהדות ומעוניינים להתפלל בצורה סדירה, אולם אינם יודעים מילה בעברית. שאל אותו חסיד חב"ד האם רשאי לארגן להם מנין מיוחד בשפה האנגלית? האם הדין ישתנה במידה ומדובר על ייסוד מנין כזה בארצות הברית- בה רוב התושבים מדברים באנגלית?
שאלה ג- שמיעת קידוש בשפה זרה שאינו מבין: צעיר ישראלי נקלע לבית חב"ד בנורבגיה בליל שבת, ושמע אותם מקדשים על היין בשפת המדינה. הוא הבין שהם עורכים קידוש אך לא הבין מילה מהנאמר, שאלתנו היא, האם יצא ידי חובת קידוש, או לא?
שאלה ד'- ספירת העומר בלשון הקודש למי שאינו מבין- יהודי שאינו דובר עברית ספר את בספירת העומר בלשון הקודש- האם יצא ידי חובתו?
שאלה ה'- האם יש הבדל בין יחיד ורבים בשאלות אלו.
אם כן, השאלות הכלליות העומדות לפתחינו הן: איזה חלקים בתפילה/בסדר היום חייבים להאמר בלשון הקודש כדי לצאת ידי חובה? האם ישנם חלקים שניתן לאומרם בשפות אחרות? והאם חייבים להכיר את השפה בה נאמרים הדברים ולהבין את הנאמר.
תשובה:
המשנה בסוטה אומרת (לב, א):
"אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר קרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם".
המשנה מחלקת את ה'אמירות' לשנים- כאלה הנאמרות דווקא בלשון הקודש (אמירות בהן יש בדרך כלל ציטוט מלשון התורה/'מעמד' מסויים), לאמירות שניתן לאומרן בכל לשון (אמירות בהן בדרך כלל אין חובה מצד דין התורה לצטט מלשון התורה).
א. שימוש בשפה זרה ללא הבנה- תוס' במקום (ד"ה אלו) מביאים שתי גרסאות אפשריות בלשון המשנה-
גרסה א- "אלו נאמרים בלשונם", ומסבירים את גרסה זו:
"ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו".
לגרסה זו, גם דברים שניתן לאומרם בכל לשון (בהם נכללים קריאת שמע, תפילה וברכת המזון)- יש לאומרם בשפה המובנת לאומר בכדי לצאת ידי חובה.
אולם תוס' מביאים גרסה נוספת בדברי המשנה:
גרסה ב- "אלו נאמרים בכל לשון", וכותבים:
"אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע [בין מבין בין לא מבין], ובגמרא לא משמע הכי".
לגרסה זו, את הדברים הנאמרים בכל לשון ניתן לומר גם בשפה בה האומר כלל אינו מבין את הנאמר.
תוס' מצדדים בגרסה הראשונה. ואם כן, נמצא שתפילה, קריאת שמע וברכות ניתן אמנם לומר בשפה זרה, אך בתנאי שתהיה מובנת לאומר.
שורש המחלוקת בין הגרסאות- ניתן לומר, ששורש מחלוקתם של ב' גרסאות אלו הוא סביב השאלה האם שפה זרה היא 'פירוש', או 'תרגום'. אם שפה זרה היא תרגום של הנאמר בלשון הקודש, יתכן ובאמת אין צורך להבין את הדברים- סוף סוף אמר את ה'נוסח' הנדרש, אולם אם שפה זרה היא על תקן 'פירוש' לנאמר בלשון הקודש, ניתן יהיה לצאת על ידה ידי חובה רק אם מבין את מה שאומר.
נפקא מינה נוספת העולה מבין הגדרות אלו היא- האם יש צורך לדייק ב'מלעיל' ו'מלרע' במידה ומשתמשים בשפה זרה לאמירת קריאת שמע וכדו'; אם שפה זרה היא כתרגום- יתכן מאוד שיש להקפיד על מלעיל ומלרע- כפי שמקפידים בקריאת ה'מקור'- בלשון הקודש. אולם אם שפה זרה מועילה כפירוש- אין משמעות לדיוק בלשון.
ב. שימוש בעברית כשאינו מבין את השפה- עד עתה עסקנו בשימוש בשפה זרה- שם נקטו תוס' שיש צורך בהבנה של השפה כדי לצאת על ידה ידי חובה בקריאת שמע ותפילה.
אולם שונה הדבר בעברית- שם פוסק המגן אברהם (קצג ס"ק ב) ביחס לברכת המזון, שגם מי שאינו מבין את לשון הקודש- יכול לצאת ידי חובה על ידי ברכה בשפה העברית.
מהיכן נובע ההבדל בין לשון הקודש לשאר הלשונות?
הביאור הלכה (סי' קא) נזקק לשאלה זו, ומבאר:
"והטעם כי לשון הקודש יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו כמו שכתב הרמב"ן בפ' תשא וחז"ל אמרו בלה"ק נברא העולם כדכתיב "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", וגם כשתקנו כנסת הגדולה את נוסח התפלה היו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות. וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנסת הגדולה, אף שאין אנו יודעין לכוין מכל מקום עלתה לנו תפלתנו כהוגן, כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה. מה שאין כן כשמתפללין בלע"ז".
לשון הקודש היא שפה ב'עצם', אינה רק אמצעי תקשורת בין בני אדם, סודות עמוקים טמונים בכל תג ותג מאותיותיה. ועל כן, גם אם האדם אינו מבין את שאומר, יוצא באמירתו ידי חובה.
ג. 'חריגים' מכלל זה- אכן, ישנם שלושה 'חריגים'- בהם לא ניתן לצאת ידי חובה בלשון הקודש אם האומר אינו מבין את השפה, והם:
א. פסוק ראשון של קריאת שמע.
ב. ברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה [בשני מקרים אלו ישנה הלכה של כוונה מיוחדת].
ג. וספירת העומר.
הצורך בהבנה הנאמר בספירת העומר- המגן אברהם כותב (תפט ס"ק ב) את הלכה זו:
"ופשוט דמותר לספור בכל לשון, ודוקא בלשון שמבין. ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר, ואין זה ספירה".
בספירת העומר, גם ספירה בלשון הקודש לא מועילה כל עוד לא מבינים את השפה. בטעם הדבר מסביר הדבר אברהם (חלק א, סי' לד):
"הנה בפשוטו נראה שאין ענין הספירה שיוציא מלות המספר מפיו אלא עניינה שידע ויוחלט אצלו מדעת ומהחלט המנין שהוא סופר ובלאו הכי לא מיקרי ספירה כלל אלא קריאת מלות הספירה הוא דהויא ולא ספירה עצמה. ובזה נראה לי להסביר בטעמו של המגן אברהם (סי' תפ"ט ס"ק ב') שכתב דאין סופרין אלא בלשון שהוא מבין ואם אינו מבין לשון הקודש וספר בלשון הקודש לא יצא, דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה עכ"ל".
ספירה- איננה הוצאת מילים בעלמא מהפה, אלא מנין, ספירה מתוך מודעות, ועל כן בספירת העומר עליו להשתמש דווקא בשפה שמבין.
ד. תנאי היתר השימוש בשפה זרה- כפי שאמרנו קודם לכן, ניתן לומר קריאת שמע תפילה וברכות בשפה זרה אולם ישנם מספר תנאים:
תנאי ראשון- הבנת השפה: במידה ומשתמש בשפה זרה עליו להבין את הנאמר. תנאי זה, נתון לכאו' במחלוקת הראשונים:
תוס' מונים 'אמירות' נוספות שאינן מוזכרות במשנה הנ"ל בסוטה ושואלים מדוע הושמטו על ידי התנא?
תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות?.... ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע, הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם".
נראה מתוס' שאמנם ביחס לתפילה וקריאת שמע יש צורך להבין את שאומר, אולם בהלל, קידוש וברכות, יוצא ידי חובה בשימוש בשפה זרה גם אם כלל אינו מבין את שאומר.
אולם, תוספות הרא"ש מיישב את שאלת תוס' באופן אחר-
"במקום ששונה עניינים הרבה רגיל התנא לשייר"...".
לדבריו, גם במצוות אלו יש להקפיד על שימוש דווקא בשפה שמבין את שנאמר בה[1].
להלכה פסק המשנה ברורה (סי' סב ס"ק ג) כדברי תוס' הרא"ש, ואם כן תנאי ראשון שיש להקפיד עליו הוא הבנת השפה הזרה בה משתמש.
תנאי שני- שפה מקובלת- יש צורך שהשפה בה משתמשים תהיה השפה המדוברת במדינה. כדי ששפה תחשב כ'פירוש', צריכה להיות מוסכמת על בני המדינה[2].
מסיבה זו שליח חב"ד ביוון לא יוכל לייסד מנין נפרד בשפה האנגלית- מה שהיה יכול לעשות חו היה מדוברה בקמפוס אוניברסיטאי בארצות הברית [נציין, שישנה דעה יחידאית בפוסקים המגדירה את השפה האנגלית כשפה בינלאומית, לפיה ניתן יהיה לייסד מנין כזה גם ביון].
תנאי שלישי- עראי- החת"ם סופר (בתשו' או"ח פד, פו[3]) אומר, שהשימוש בשפה זרה מותר באופן עראי אך שימוש קבוע לא- שלא תשכח לשון הקודש (לדבריו גם כן יוגבל השימוש בפה זרה בצורה משמעותית).
ה. שימוש בשפה זרה בתפילה- הגמ' בסוטה (לג, א) דנה בדין המשנה שתפילה נאמרת בכל לשון:
"תפלה רחמי היא- כל היכי דבעי מצלי. ותפלה בכל לשון? והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי?! לא קשיא- הא ביחיד הא בצבור".
חילוק בין ציבור ליחיד- עולה מדברי הגמ' שציבור יכולים להתפלל גם בלשון ארמי, אולם יחיד (שאין לו את כח הציבור) יתפלל דווקא בלשון הקודש- בכדי שהמלאכים יזקקו לתפילתו.
מסיבה זו, פוסק המשנה ברורה (סי' קא ס"ק יט):
"ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג]. ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן".
נציין, שהיד אפרים רוצה לומר שיחיד המתפלל תפילת ציבור (אומר נוסח של רבים), יכול להתפלל גם בלשון ארמית, ולכן סובר שניתן לומר את 'יקום פורקן' גם ביחידות (אמנם יכול לומר רק את ה'יקום פורקן' הראשון, מפני שבשני אומר "קהלא קדישא הדין"- דבר שאינו נכון הואיל והוא אינו נמצא עם הקהל[4].
נציין, שהשולחן ערוך (קא, ד) מביא בשם יש אומרים, שכל האיסור הוא דווקא בשפה הארמית הואיל והיא שפה גרועה ומגונה, אבל בשאר שפות יכול לומר:
"יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש; ויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון; ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי".
ו. אנגלית בהבנה או עברית בלא הבנה- מה עדיף? בדורות עברו שהיו מקפידים על הכוונה ומצליחים לכוון בכל מילה ומילה- מסתבר שעדיף היה להתפלל בשפה בה מבין (כמובן, כל עוד עומד בכל התנאים הנ"ל). אולם בימינו מכיון שגם כך נחלשו הדורות ולא מצליחים לכוון כראוי, יתכן ועדיף להתפלל בלשון הקודש הגם שלא מבין היטב את מה שאומר.
אולם, את תוספת התחינה שמוסיף בשמע קולנו/יהיו לרצון כותב החיי אדם שיש לאומרה בלשון שמבין, וכך כתב המשנה ברורה (סי' קכב ס"ק ח) בשמו:
"כתב החיי אדם, נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא חס וחלילה פסול בזרעו, וכל מה שיודע בלבו שצריך לו ואם אינו יודע לדבר צחות בלשון הקודש יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות לבו".
לגבי קריאת שמע- כותבים הפוסקים שישנה בעיה לומר מתוך תרגום לשפות זרות בגלל שישנן מילים שלא ברור מהו התרגום המדוייק שלהן (או לעיתים יש להם מספר מובנים שהתרגום מחסיר את חלקם), ולכן עדיף שיתרגל לאומרה בלשון הקודש[5].
נסיים את דברינו בסיפור- היה יהודי תושב ארצות הברית שלקח את כל 'האגרות משה' ועשה סיכום הלכתי של כל תשובה ותשובה באנגלית. לפני שהוציא את סיכומים אלו לאור, פנה לג"ר משה פיינשטיין זצ"ל לקבל את ברכתו. הגר"מ פיינשטיין התנגד להוצאת חוברת זו לאור, ונימוקיו היו (הובאו בשו"ת אגרות משה יו"ד ג, צא וחלק ד, לח): א) ראשית, התרגום אינו מדוייק ועלול להביא לטעויות. ב) שנית, בתימצות ההלכתי לא מופיעים הנימוקים של הפסקים השונים, ואנשים עלולים לדמות מילתא למילתא באופן לא מדויק ולא נכון...
[1] בדומה עולה מדברי הקרן אורה במקום.
[2] למעט לשון הקודש המוגדר כשפה מצד עצמה. כן כתב הביאור הלכה (סי' סב ד"ה יכול), הרחבנו בענין זה בשאלת ראש הישיבה לפרשת בהעלותך ה'תשע"ח- תחת הכותרת- 'הגדרת 'שפה' בהלכה- תקשורת או לשון?'
[3] הובאו דבריו במשנה ברורה (סי' קא ס"ק יג).
[4] בראשונים יש שחילקו חילוק דומה - בין מתפלל נוסח הקבוע לציבור לבין השואל צרכיו, הובאה דעתם בדברי השולחן ערוך המובאים בסמוך.
[5] ראה עוד בשו"ת אגרות משה (או"ח ד, סי' ע אות ד) בענין מי שאינו יודע לשון הקודש כיצד יתפלל.
