שאלה שבועית: נאמנות עד אחד נגד 'רוב'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נעסוק היום בשאלה שהגיע לפני רבי יהושע פלק בעל ה'פני יהושע'[1] בהיותו רבה של פרנקפורט.
קצב יהודי מכר בחנותו בשר הן ליהודים והן לגויים. מסיבה זו היה בחנותו הן בשר טריפה, והן בשר כשר, כשבא יהודי לפניו- הביא לו מהבשר הכשר, וכשבא גוי לפניו הביא לו מבשר הטריפה. אולם רוב הבשר בחנות היה בשר טרף.
באו ושאלו את הפני יהושע האם מותר לקנות בקצביה זו; אמנם יודעים אנו שעד אחד נאמן באיסורין, ואם כן ניתן לכאורה להאמין לקצב שהבשר שמביא לפנינו הוא בשר כשר, אולם כאן, כנגד עדותו של העד ישנו 'רוב'- רוב הבשר בחנות הוא בשר טריפה. ומאחר שיודעים אנו שעד אחד אינו נאמן נגד 'חזקה'- שהרי אינו נאמן במקום שאיתחזק איסורא[2], כל שכן שלא יהיה נאמן נגד רוב שהרי רוב עדיף מחזקה- 'רובא וחזקה רובא עדיף', ואם כנגד חזקה אינו נאמן, כל שכן שלא יהיה נאמן נגד הרוב!
שאלתנו אם כן היא- כיצד ניתן להבין שעל אף שרוב עדיף מחזקה, ועד אחד אינו נאמן כנגד חזקה, נאמן הוא כנגד הרוב?
האם יהיה הבדל בנאמנותו של העד בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן?
תשובה:
הדיון בשאלתנו מתחיל מברייתא המובאת בגמ' במסכת כתובות (כד, א):
"תנו רבנן: אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה".
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כ, א-ה) כותב:
"כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. אי זהו כהן מיוחס? כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה".
נראה מדבריו שרק על פי שני עדים ניתן להאכיל כהן בתרומה דאורייתא, אולם עד אחד המעיד על כהונתו של חברו נאמן להאכילו בתרומה דרבנן, אך לא בתרומה דאורייתא.
אולם הר"ן (שם, י: בדפי הרי"ף) כותב, שעד אחד נאמן להעיד על חברו שהוא כהן אפילו לענין תרומה דאו':
"אלמא לתרומה בעד אחד סגי, והיינו טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין...הילכך אפילו בתרומה דאורייתא עד אחד נאמן".
במה נחלקו הרמב"ם והר"ן? מסביר הפני יהושע (שם כג, ב) שנחלקו האם עד אחד נאמן כנגד 'רוב' או לא. שהרי רוב העולם אינם כהנים, ואם כן לולי דברי העד משייכים אנו את אדם זה לרוב העולם- שאינם כהנים. ועל כן למד הרמב"ם שעד אחד אינו נאמן להגדיר את חברו ככהן (לעניינים דאו'), מפני שעד אחד אינו נאמן נגד רוב. אולם הר"ן למד שעד אחד נאמן גם נגד רוב ועל כן נאמן להעיד על חברו שהוא כהן לכל העניינים.
הסבר דעת הר"ן- אכן, דברי הר"ן טעונים ביאור כפי ששאלנו בפתיחה- אם עד אחד אינו נאמן נגד חזקה, כל שכן שלא יהיה נאמן כנגד רוב החזק יותר מחזקה?
הפני יהושע מיישב שגם הר"ן מודה שעד אחד אינו נאמן נגד 'רוב', ונאמנותו להעיד על חברו שהוא כהן היא חריגה- ונובעת מכך שזה 'מילתא דעבידא לאיגלויי' ועל כן נאמן.
אולם ישנם רבים שלמדו שעל פי הר"ן עד אחד נאמן נגד 'רוב', ולפיהם שומה עלינו להבין- כיצד נאמן נגד רוב אף על פי שאינו נאמן נגד חזקה.
ביישוב שאלה זו נלך בשלושה כוונים:
א) במקום 'רוב' ישנו מיעוט: הפני יהושע (קידושין סג, ב) מיישב ואומר, שעד אחד אינו נאמן להעיד כנגד חזקה במידה ולא נפלה בה כל ריעותא- במצב זה אין בכוחו של עד אחד לערער על החזקה ולהטיל בה פקפוק. אולם בחזקה שהורעה וישנו 'מקום ספק' בלא דברי העד- שם עד אחד נאמן אפילו נגד חזקה.
נכון הדבר גם ביחס לרוב, הרוב, כשמו כן הוא, אינו מוחלט- כנגד כל רוב ישנו מיעוט הופכי לו, ועל כן עד אחד נאמן ש"אינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב".
הכלל ש'רוב עדיף מחזקה' נאמר לגבי חזקה שנפלה בה ריעותא, אבל חזקה שלא נפל בה כל פקפוק- עדיפה על פני רוב, שהרי בכל רוב גם כן ישנה ריעותא מסוימת- שהרי במקום כל רוב ישנו 'מיעוט' שאינו כרוב.
לאור חילוק זה שב הפני יהושע למקרה בו עסקה שאלתנו- נטילת בשר מקצביה שיש בה גם בשר כשר וגם בשר טרף:
"ובזה נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין על פי עדות הטבח אף על פי שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב, ותיקשי נמי אמאי מהימן עד אחד (בעל הקצביה) בדבר שאינו בידו להגיד? הא איכא רוב טריפות וחלב ורובא עדיף מחזקה! אלא על כרחך כדפרישית, דלעולם לא סמכינן אחזקה אם לא היכא שאין ספק כלל בלא דברי העד והוה ליה חזקה דלא איתרע דכודאי גמור הוא, כן נראה לי".
הג"ר שמעון שקופ בספרו שערי יושר (שער ו פרק ב) מקשה על חילוקו של הפני יהושע מסוגייתנו (גיטין ב, ב)- האומרת שעד אחד אינו נאמן להעיד שהגט נכתב לשמה נגד חזקת אשת איש, על אף שנפל ספק רציני ('ריעותא') בחזקה זו, שהרי הגט ניצב ועומד לפנינו! ומוכח שעד אחד אינו נאמן נגד חזקה גם אם נפלה בה ריעותא.
ב) אינו נגד ה'רוב'- השב שמעתתא (ו, ז) משיב על שאלה זו לאור דברי תשובות מיימוני (אישות סימן ג) שהבאנו בעבר[3]: התשובות מיימוני נשאל אודות שליח שנשלח לקדש אשה עבור חברו ובמקום לומר 'הרי את מקודשת לפלוני' אמר 'הרי את מקודשת לי', ולאחר שהעמידו על טעותו טען בתוקף שהתכוון לקדשה לחברו ואף שב וקידשה לו. ונשאל התשו' מיימוני, האם ניתן לסמוך על עדותו השליח שאומר שכלל לא התכוון לקדשה לעצמו.
והשיב שעד אחד אינו נאמן נגד חזקה במקום בו גם לדבריו היתה חזקת איסור מעיקרא, במקום זה אין בכוחו לעוקרה על ידיה דבריו, אולם במקרה של שליח הקידושין, לדברי השליח כלל לא היתה חזקת אשת איש, ועל כן נאמן- שאין עדותו 'במקום חזקה'.
באותה דרך ניתן להסביר את נאמנותו של הקצב- על אף שלכאורה רוב הבשר שבקצביה הינו בשר טריפה, נאמן הקצב להעיד על כשרותו של בשר מסוים, מפני שעבורו אין כאן תערובת של בשר כשר וטרף- שהרי הוא יודע היכן נמצא כל בשר, ועל כן דבריו אינם מנגדים את הרוב, ועל כן נאמן.
בשונה מהסברו של הפני יהושע שנקט שעד אחד נאמן נגד 'רוב', להסבר של השב שמעתתא עד אחד אינו נאמן נגד 'רוב', אלא שישנם מצבים שדברי העד כלל אינם מתעמתים עם ה'רוב'- שהרי לדבריו כלל אין תערובת.
חילוק בין רובא 'דאיתא קמן' ל'ליתא קמן'- לפי דרכו, מחלק בעל השב שמעתתא בין עדות 'כנגד' רוב 'דאיתא קמן'- הנמצא לפנינו, לעדות כנגד רוב 'דליתא קמן'. רובא דאיתא קמן- הינו רוב בתערובת- ובמידה והעד מעיד על דבר מסוים שהינו מהמיעוט שבתערובת- אינו מתנגד לרוב כלל, משום שלדידו אין תערובת.
מה שאין כן ברובא דליתא קמן- שהינו רוב יציב ועומד מובנה בטבעו של עולם, ואינו נובע מדבר הנמצא לפנינו- כדוגמת 'רוב נשים לט' ילדן', שם על אף שטוען העד שהנמצא לפנינו הינו מהמיעוט- לא יהיה נאמן, שהרי גם לדבריו הרוב קיים- ועל כן נחשב הדבר שעדותו נגד הרוב- ועד אחד אינו נאמן במקום רוב[4].
ג) אינו 'משנה מצב'- הג"ר שמואל רוזובסקי (שעורי ר' שמואל גיטין אות לב) מבאר, שהסיבה שעד אחד אינו נאמן נגד איתחזק אינה מחמת שהחזקה מחלישה את נאמנותו של העד, אלא לא נתנה תורה נאמנות לעד אחד לשנות מצב. ולכן להעיד על אשה שהוחזקה בחזקת אשת איש שעתה אינה נשואה- אינו נאמן. אולם כאשר מעיד במקום 'רוב', אינו משנה את המצב, אלא רק מברר שהאדם הנמצא לפנינו אינו מהרוב אלא מהמיעוט, או החתיכה שנמצאת לפנינו אינה מהרוב הטרף אלא מהמיעוט הכשר- ובזה עד אחד נאמן.
לדבריו, עד אחד נאמן במקום 'רוב', והמקרה שלפנינו אינו מקרה חריג[5].
הזכרנו בשבוע שעבר את שיטת הפני יהושע והחתם סופר, שביארו שהאיסור בו עמדה הבהמה קודם שחיטתה היה איסור 'אבר מן החי'- ואיתו העד- הקצב, אינו מתעמת כלל וכלל שהרי הבהמה מתה לפנינו. כל השאלה היא האם הבהמה נשחטה כראוי- או לא, ובזה העד נאמן.
להסברו של הגר"ש רוזובסקי דבריהם מובנים היטב- העד אינו בא לשנות מצב ולעקור את חזקת האיסור הקודם שהיתה בו אלא בא רק לברר שלא חל עליה איסור ה'אינו זבוח', ועל כן נאמן להעיד שנשחטה כראוי.
האם לרמב"ם עד אחד אינו נאמן נגד רוב?- הנחת היסוד בה פתחנו היתה שמחלוקתם של הרמב"ם והר"ן- האם עד אחד יכול להאכיל כהן בתרומה דאורייתא נוסעת מהשאלה האם עד אחד נאמן נגד רוב. אולם הג"ר דוד פוברסקי (שעורי ר' דוד כתובות כד, א אות תקטו) מחדש, שיתכן וגם הרמב"ם מודה בעלמא שעד אחד נאמן כנגד רוב, והסיבה שעד אחד אינו נאמן להעיד על חברו שהוא כהן, מפני שעד אחד יכול להעיד על ה'חפצא'- להגדיר חפצים, אבל אינו נאמן להעיד על 'הגברא'[6] [עד אחד נאמן ב'איסורין' ולא בהגדרת 'יוחסין']. עדותו של העד על חברו שהוא כהן אינה עדות על ה'חפצא'- האם התרומה מותרת לו באכילה, אלא על ה'גברא'- האם הוא כהן או לא- ודבר זה אינו ב'מנדט' הנאמנות שניתן לעד אחד.
[1] רבי יהושע פלק בעל ה'פני יהושע' חי לפני קרוב לשלוש מאות שנה, תחילה היה רב בלבוב שם פתח ישיבה בביתו הפרטי. יום אחד אירע פיצוץ בשל אבק שריפה, הבית קרס ואמו אשתו ובתו נהרגו. בעודו מוטל תחת המפולת נדר שאם ייצא בחיים מאסון זה יעמול ביתר שאת בתורה, ויכתוב ספר חידושים. מיד אחרי הנדר מצא דרך לצאת החוצה מהמפולת . לאחר מכן, בטרם חיבר את החיבור למד את הש"ס שלושים ושש פעמים כנגד שלושים וששה האנשים שנהרגו באותו אסון, ובסופם חיבר את חיבורו המפורסם.
[2] לשיטת הרמב"ן וראשונים נוספים, דלא כשיטת המהרי"ק שהוזכרה בשיעורים הקודמים.
[3] שאלת רה"י לפרשת ויחי- 'נאמנות עד אחד בדבר שבערווה'.
[4] נציין, שהסבר זה לא יכול להוות הסבר לשיטתו של הר"ן הנזכרת בשאלה, שהרי מחלוקת הרמב"ם והר"ן עסקה ברובא דליתא קמן- רוב העולם אינו כהן, ולהגדרת השב שמעתתא, במקרה כעין זה, עדותו של העד מתנגדת לרוב ולכאורה לא אמור להיות נאמן.
[5] כמובן שמסיבה זו הסבר זה יהיה נכון בדעת הר"ן בלבד, ולא בדעת הרמב"ם.
[6] מחדש שעדות על זונה היא גם עדות 'בחפצא'- אין זה עדות על הגדרתה של האשה אלא על השאלה האם אירע מעשה זנות או לא, ועל כן בזה עד אחד נאמן.
