שאלת השבוע: נאמנות המשגיח בשחיטה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שבוע שעבר עסקנו בצורך בהשגחה, ובנאמנות בעל עסק על כשרות העסק שבבעלותו. היום ברצוננו לעסוק בהשגחה במשחטות- על כשרות השחיטה.
א) שחיטה- עד אחד נגד איתחזק: הנחת יסוד של הראשונים בסוגייתנו (גיטין ב, ב) שהשוחט נאמן להעיד ששחיטתו נעשתה בכשרות ולפי גדרי ההלכה. אולם דנו הראשונים (לדוג' תוס' ד"ה עד אחד) מהיכן נובעת נאמנות זו- הרי עד אחד אינו נאמן במידה ו'איתחזק איסורא[1]', ובבהמה שלא נשחטה 'איתחזק איסורא', ואם כן כיצד נאמן השוחט להעיד על שחיטתו?
איזה איסור 'איתחזק' בבהמה קודם שחיטתה? נאמר בגמ' בביצה (כה, א):
"אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה".
רש"י מסביר שמדובר על איסור אבר מן החי. תוס' מקשים על הסברו- שאיסור אבר מן החי שייך בעוד הבהמה חיה, אולם לאחר מיתתה אין את איסור זה- ומדוע עומדת הבהמה בחזקת איסור?
תוס' בעקבות קושייתם על רש"י, מבארים את 'חזקת האיסור' באופן אחר:
"לכן נראה לי, דחזקת איסור רצונו לומר- בחזקת שלא נשחטה עד שיודע לך וכו' ומשום איסור 'שאינה זבוחה' דרחמנא אמר 'תזבח... ואכלת' שחוט ואכול".
וחזקה זו ממשיכה כל עוד לא הוברר ששחט כראוי.
אולם הרשב"א בחידושיו (חולין ט, א) מבאר שקודם שחיטת הבהמה 'רבץ' עליה איסור אבר מן החי, ולאחר שנשחטה על אף שפקע איסור אבר מן החי- 'מחזיקים מאיסור לאיסור', ועל כן, כל עוד לא התברר שנשחטה כראוי מוחזקת הבהמה כ'אינה זבוחה'.
ואם כן, שומה עלינו לברר כיצד נאמן השוחט על שחיטתו נגד חזקת איסור?
ב) שחיטת קטן- שחיטת קטן פסולה, אולם אם גדול עומד על גביו שחיטתו כשירה (שו"ע יו"ד סי' א) . שולחן ערוך הרב (יו"ד קונטרס אחרון סי' א) כותב, שבמקרה כזה לא די בעד אחד, ויש צורך בשני עדים על כשרות השחיטה. ונשאלת השאלה- מדוע? מהיכן נובע ההבדל בין שחיטת גדול לקטן?
תשובה:
נציג בדברינו ארבעה כיוונים בתשובה לשאלת נאמנות השוחט על שחיטתו נגד 'איתחזק איסורא'? כשלכל כיוון השלכות שונות על הנושא בו עסקנו.
א) 'בידו'- שיטת תוס' (במסכתנו) שנאמנות השוחט על שחיטתו נובעת מכך שהדבר היה 'בידו'- היתה בידו היכולת לשחוט את הבהמה בכשרות. ואף שכעת אחר שהבהמה שחוטה לפנינו אין הדבר 'בידו'- נאמן:
"משום דבידו לתקנם כמו שפירש הקונטרס בסמוך, והכי אמר בהאשה רבה (יבמות פח, א). ושחיטה אף על גב דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט דאם לא כן אמאי מהימן כיון דאיתחזק איסורא דלא מצינו בשום מקום שיצטרך בגדול אחד עומד על גביו ומעשים בכל יום דמהימן..".
אכן, דעת האור זרוע (הגהות אשרי חולין א, יד) ש'בידו' מביא לנאמנות רק כאשר 'בידו' כעת, אולם דבר שאינו בידו כעת, אף על פי שהיה הדבר 'בידו' בעבר, לא מהווה הדבר בסיס מספק לנאמנותו.
תוס' מוסיפים ואומרים, שכש'בית השחיטה' לפנינו וניתן להבחין בבירור שהבהמה נשחטה, אין צורך בעדות נוספת על כך שהשחיטה נעשה בכשרות, מפני ש'רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הם', וכן הצורך בעדות הוא כאשר מוגשת לפנינו חתיכת בשר ואיננו רואים את מקום השחיטה.
לאור זה עלינו לשאול, מדוע הוזקקו תוס' לכך ש'בידו' לשחוט ולא הסתפקו בכך שיעיד 'שחטתי' וממילא נדע שהשחיטה נעשתה בכשרות בגלל ש'רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן'? צריך לומר, שתוס' למדו שגם עדות על עצם השחיטה נחשבת כעדות נגד 'איתחזק איסורא', ועל כן לא ניתן להסתפק בה.
עדות על שחיטת חברו- לדברי תוס' שנאמנותו של 'עד אחד' על השחיטה נובעת מכך שהפעולה היתה 'בידו', ייצא, שאם אין הדבר ב'ידו'- יהיה צורך בשני עדים שיעידו על כשרותה של השחיטה.
לאור זה, מחדש הפרי מגדים (פתיחה להל' שחיטה, השורש הה'), שכדי להתיר בשר בהמה הנמצא לפנינו ללא מי ששחטו, יש צורך בשני עדים.
נאמנות משגיח- אולם גם לפיו 'משגיחי כשרות' יהיו נאמנים להעיד על כשרותה של השחיטה לבדם, ללא צירוף אדם נוסף, מפני שהם שליחי הבעלים, ונחשב הדבר ש'בידם לשחוט'.
ב) אדם כשר נאמן נגד אתחזק- רבי אליעזר ממיץ (הגהות אשר"י, שם) עסק גם הוא בשאלה זו, ומחדש בעקבותיה חידוש גדול:
"אבל רבינו אליעזר ממי"ץ תירץ דהא דאמרינן דעד אחד אינו נאמן היכא דאתחזק איסורא היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אין עד אחד נאמן אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה".
1. ההבנה הפשוטה בדבריו היא שהכלל ש'עד אחד אינו נאמן נגד איתחזק' נכון רק במידה ואותו העד אינו מוחזק בכשורת, אולם במידה והעד מוחזק בכשרות נאמן בדבריו אפילו במידה ו'איתחזק איסורא'.
בעל שבט הלוי (חלק ז סי' קי) מבאר, שהרא"ם למד כדברי התשב"ץ (חלק א סימן עז) שכתב שנאמנות עד אחד מבוססת על ההנחה שמסתמא האם המעיד בפנינו הינו כשר ולא ישקר בעדותו. ובלשונו:
"דודאי עד אחד הבא להעיד בבית דין, חששא רחוקה היא לפגום בן ברית מוחזק בכשרות ששקר הוא מעיד אבל מ"מ אפשר הוא שמעיד בשקר למען ששכור הוא מה שאין לחשוד בזה שני עדים כשרים שאין לחשוד כלל לזרע ברוכי ה' שיהיו חצופין כל כך שלא יתביישו זה מזה".
ועל כן, באיסורים איננו נזקקים לגדרי עדות, וכל אדם כשר נאמן להעיד. אולם, הואיל ומידי חשש רחוק לא יצאנו, לא ניתן יהיה להוציא ממון על סמך עדותו בלבד.
לאור זה הרחיב הרא"ם את היריעה וחידש, שבאיסורים עד אחד נאמן גם במידה ואיתחזק איסורא, הואיל ומסתמא כשר הוא ואין לנו לחשוש שמא אינו דובר אמת בעדותו.
אכן, כל זה נכון במידה ומוחזק בכשרות, אבל בעדים ריקים ופוחזים[2] שהפקפוק בנאמנותם רב, איננו יכולים לקבל את דבריהם במידה ואיתחזק איסורא, אלא אם כן אינם מעידים לבדם, שאז, כפי שכתב התשב"ץ- "יתביישו זה מזה".
עדות על שחיטת חברו- לדברי הרא"ם, גם במקרה שבו העד שמעיד על כשרות השחיטה אינו הבעלים של הבהמה ולא היה בידו אף פעם לשוחטה, יהיה נאמן להעיד על כשרותה של השחיטה.
הפרי מגדים הבין כך את דברי הרא"ם אך כתב שדבריו אינם מוסכמים להלכה-
"והנה אנן לא קיימא לן כן, אלא אפילו אדם כשר ומוחזק אין נאמן היפך החזקה".
2. הצגנו עד עתה את ההבנה הרווחת בדברי הרא"ם, אולם ערוך השולחן (יו"ד א, ד) מבאר שהרא"ם למד כשיטת תוס' הנ"ל ששורשה של הנאמנות על השחיטה נגד האיתחזק הוא 'בידו'. אולם הוסיף הרא"ם, שכל זה נכון כאשר האדם הוא הבעלים של הבהמה, אולם כאשר אינו בעליה אלא אומר ששחטה בידיעת הבעלים- אם אדם כשר הוא, נאמן לומר שקיבל את רשות הבעלים לשוחטה, וממילא הדבר היה 'בידו', ועל כן נאמן להעיד עליו. אולם אם מדובר על אדם ריק ופוחז, חוששים אנו ששחט את הבהמה ללא ידיעת בעליה, ואם כן לא היה הדבר 'בידו' שהרי מעולם לא היתה לו רשות לשוחטה, ועל כן אינו נאמן להעיד על כשרות מעשהו.
ג) נאמן מדין 'רוב'- ההגהות אשר"י (שם) מביא תירוץ נוסף בשם רבנו ברוך:
"ולרבינו ברוך נראה כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לא בעינן תרי אע"ג דאיתחזק איסורא".
הזכרנו בדברינו, שהואיל ו'רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם', אם יעיד האדם ששחט (או שראה אדם אחר ששחט) את הבהמה, ממילא עלינו להסיק מעצמנו שנשחטה בכשרות והוסרה מעליה חזקת האיסור. תוס' וראשונים נוספים לא למדו כהבנה זו, משום שהגדירו שגם עדות זו על כשרותה של השחיטה נחשבת כעדות נגד חזקה. אולם רבנו ברוך למד[3] שאין בעדות זו התנגשות ישירה עם החזקה, ועל כן גם עד אחד יהיה נאמן להעיד על השחיטה, גם אם הוא עצמו לא שחט.
לאור זה, מובנים דברי שולחן ערוך הרב שהזכרנו- שבעדות על שחיטתו של קטן יש צורך בשני עדים, ושאלנו מדוע? במה שונה שחיטת קטן שגדול עומד על גביו, משחיטתו של גדול? אולם לדברי רבנו ברוך מובן הדבר היטב- כל היכולת להסתמך על עדותו של עד אחד בשחיטה מבוססת על ה'רוב'- ש'רוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם', ועל כן עדות העד כלל לא הגיע לידי עימות עם האיסור שהוחזק; שחיטתו של קטן ודאי אינה נכללת ברוב זה, ואם כן נותרנו עם הכלל שעד אחד אינו נאמן במידה ו'איתחזק איסורא', ועל כן יש צורך בשני עדים.
ד) איסור שהוחזק מאיסור- כיוון נוסף מופיע בדברי הפני יהושע (ביצה כה, א) והחתם סופר (בחידושיו) שמחדשים שהואיל והאיסור שהיה לו קודם מיתה הסתלק (לדברי הרשב"א)- שהרי מתה לפנינו וודאי אינה בחזקת אבר מן החי. ועתה לא ודאי הדבר שנכנסה לחזקת האיסור השני- 'אינו זבוח', שהרי זוהי גופא השאל שלפנינו- האם נשחטה כראוי או לא- בזה עד אחד נאמן ולא נחשב הדבר שמעיד נגד החזקה.
שיטת הפני יהושע והחתם סופר- רוצים לומר כמו הרשב"א שכשחיה אין חזקת אינה זבוחה אלא אבר מן החי לאחר שחיטה אינו קיים. ורוצים לומר שלמרות שמחזיקין מאיסור לאיסור, מכ"מ ע"א נאמן לגבי האתחזק של האיסור השני (לא מתווכחת עם החזקה שהיתה קודם לכן.
[1] כן היא שיטת הרמב"ן וראשונים נוספים, בעבר (שאלת רה"י לפרשת 'ויחי', בנושא 'נאמנות עד אחד בדבר שבערווה') הבאנו את שיטת המהרי"ק הסובר שעד אחד נאמן גם במידה ו'איתחזק איסורא'.
[2] בעל שבט הלוי (שם) מעיר שכדי שאדם יוכל להעיד, צריך שיוחזק שהולך בדרך ישרים, ואם כן כיצד למרות הצורך בעמידתו בקריטריון זה (שהרי כתב הרא"ם שאם יצטרף עם אדם נוסף, נאמן), עדיין מוגדר כ'ריק ופוחז' וחוששים שישקר בעדות?
[3] כן ביארו שבט הלוי (שם).
