שאלת השבוע: הדלקת נרות שבת, יו"ט וחנוכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כהכנה לחג החנוכה הקרב ובא, נחרוג היום ממנהגנו לעסוק בענייני המסכת, ונעסוק בענייני חנוכה.
נפתח תחילה בשתי שאלות בהלכות הדלקת נר שבת:
א) לפני מספר שנים התקשרה אלי אמו של בוגר הישיבה, ושאלה בפיה- בית הכנסת בו הם מתפללים נמצא במרחק של למעלה מחצי שעת הליכה מביתם, ולכן בדרך כלל יוצא בעלה סמוך לכניסת שבת לבית הכנסת עם הרכב, ומקבל את השבת בבית הכנסת. ואילו היא נשארת בבית ואינה הולכת לבית הכנסת- מפני שצריכה להדליק נרות שבת.
עתה, עומדת היא לפני השבת- חתן של בנה, ובגלל האורחים הרבים שהזמינה, היא מעוניינת להגיע לבית הכנסת גם לתפילת ליל שבת. ועל כן שאלתה בפיה- האם ביכולתה להדליק את הנרות טרם צאתה מביתה בלא לקבל שבת, ליסוע לבית הכנסת, ורק שם לקבל את השבת?
בפוסקים מופיעות שתי אפשרויות מהי הדרך הנכונה בה יש לה לנהוג:
אפשרות א'- תדליק נרות שבת בברכה אך תתכוון לא לקבל את השבת בהדלקה. לאחר מכן תיסע לבית הכנסת ותקבל שם את השבת
אפשרות ב'- תדליק בלא ברכה (ותתכוון לא לקבל שבת), תיסע לבית הכנסת ושם תקבל את השבת, וכשתחזור מבית הכנסת לביתה, תברך על הדלקת הנרות
אפשרות זו, האחרונה, מובאת במגן אברהם (רסג ס"ק יא):
"כתב מהר"ש בשם מהר"מ ז"ל כשיש חופה בערב שבת ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה, אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואחר כך בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך".
המגן אברהם עצמו אינו מקבל את אפשרות זו:
"ותמוה היא, דל"ש ברכה בדלוקה ועומדת"?
ברצוננו לעמוד בדברינו- במה נחלקו? מה עומד ביסוד מחלוקתם?
המרדכי (שבת רמז רצד) מביא בשם רבנו משולם שאין לברך על נר שבת- "רבינו משולם לא היה מברך על הדלקת הנר". ונימוקו:
"משום דאמרינן פרק התכלת (מנחות מב, ב): כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכת מצותה אין מברכין עליה ונר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה".
כיצד יתמודדו רוב הראשונים הסוברים שיש לברך על נר שבת (כפי שאנו נוהגים היום) עם טענתו של רבנו משולם. ומהו שורש מחלוקתם?
ב) שאלה בהלכות הדלקת נרות יום טוב:
ביום טוב, בניגוד לשבת, ניתן להדליק את הנרות לאחר כניסת היום טוב על ידי העברת אש. אולם, בנו של בעל 'הדרישה' (בהקדמתו לחיבורו של אביו על טור יו"ד) מעיד על אמו שהיתה הולכת מאשה לאשה ומדריכה אותן שגם ביום טוב הדרך הנכונה היא להדליק את הנרות קודם כניסת החג:
"הטעות השני מה שנוהגות הנשים להדליק נרותיהן של יום טוב אחר שהתפללו הקהל ערבית ואחר יציאתם מבית הכנסת לביתם קודם אכילה וזה אינו נכון...ויותר טוב מדינא להדליק הנרות גם כן קודם תפילת ערבית ולקבל היום טוב בהדלקתן".
מהו טעמה של אשתו של ה'דרישה'- מדוע יש להדליק את הנרות בכניסת החג, ואין להמתין עד החזרה מבית הכנסת- ולהעביר אש?
ג) שאלה בהלכות הדלקת נר חנוכה:
הגמ' במסכת שבת (כב, ב) דנה האם 'הדלקה עושה מצוה' [ועל כן אם הדליקה במקום או באופן שאינו נכון על פי ההלכה לא יצא ידי חובתו גם אם העבירה למקום/לאופן הראוי] או 'הנחה עושה מצוה' [וגם אם הדליקה במקום או באופן שאינו נכון, במידה והניחה במקום הכשר/באופן הראוי- יצא ידי חובתו]. ורוצה לפשוט את ספקה ממימרא של רבא:
"אמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומו בעינן משום הכי לא עשה כלום אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום"?
ודחתה הגמ':
"התם נמי הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה".
הטור (או"ח סי' תרעה) והשולחן ערוך (שם, סעי' א) פוסקים להלכה שהדלקה עושה מצוה, אולם כאשר מביאים את דינו של רבא- "הדליקה בפנים והוציאה לא עשה ולא כלום", מנמקים אותו באופן שבו נימקה הגמ' את הדין בתירוצה- לצד שהנחה עושה מצוה, והדבר צריך ביאור- מדוע הוזקקו לטעם זה ולא הסתפקו בכך שהדלקה עושה מצוה- וההדלקה נעשתה באופן לא ראוי.
ואכן, כשהרמב"ם מביא את דין זה (הל' מגילה וחנוכה ד, ט) מנמקו בכך שהדלקה עושה מצוה. ואם כן שומה עלינו להבין מדוע נטו הטור והשו"ע מדרכו של הרמב"ם, ומהו שורש מחלוקתם.
תשובה:
נקדים תחילה שני נידונים יסודיים, ומכוחם נבוא להשיב על השאלות הנ"ל.
נידון א': מהי תכלית החיוב הדלקת נרות שבת- עונג שבת או כבוד שבת?
ניתן להבין שתכלית הדלקת הנרות היא עבור 'עונג שבת'- וזאת משום שישיבה בחושך פוגעת בהנאת האכילה. אולם מאידך, ניתן להבין שתכלית הדלקת הנרות היא עבור 'כבוד השבת'- ארוחה שיש בה נרות נראית חגיגית וחשובה יותר.
הגר"א (תקכט על סעי' א) מבאר, שההבדל בין אם מדובר במצות עונג שבת או כבוד שבת- בא לידי ביטוי בזמן קיום המצוה:
"רצונו לומר- עונג הוא בשבת עצמו, וכבוד הוא בערב שבת".
השבת מתכבדת בכך שמתכוננים אליה ומגיעים אליה מוכנים כראוי- ועל כן פעולות הנעשות כהכנה לשבת לפני השבת מוגדרות כ'כבוד שבת'. לעומת זאת העינוג- קורה בשבת עצמה.
*להקדמה זו נוסיף הקדמה משנית מדברי הגמרא במנחות (מב, ב) שאין מברכים על מצוה אלא אם כן עשייתה נגמרת מיד.
נידון ב'- גדר 'אשו משום חיציו'-
נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש (ב"ק כב, א) בגדר החיוב על נזקי אש שהודלקה על ידי אדם והלכה והזיקה:
"איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו".
ונפסקה הלכה כר' יוחנן.
ניתן להגדיר את דבריו של ר' יוחנן בשתי דרכים- דרך א'- ניתן לומר שהואיל והאש הולכת ומבעירה מכח הדלקתו מגדרים אנו שכל דבר ודבר שמבעירה- הבעירו הוא בידיים. דרך ב'- אולם ניתן לומר שהואיל והאש הולכת ומבעירה מכח הדלקתו, רואים אנו את כל פעולות ההבערה שיעשו על ידי האש כטמונות בפעולת ההדלקה הראשונית שלו.
ונחלקו בדבר הראשונים- הנמוקי יוסף (ב"ק י, א בדפי הרי"ף) מקשה:
"ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת"?
ומשיב:
"כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא...וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב".
כדי ליישב את שאלתו- כיצד יכול האדם להדליק נרות מערב שבת שהולכים ודולקים בשבת, מגדיר הנמוקי יוסף את 'אשו משום חיציו' כדרך הב' שהזכרנו- שרואים אנו את כל ההבערות וההדלקות שיעשו מכח הדלקתו- טמונים וכלולים במעשה ההדלקה שלו.
אולם קצות החושן (שצ, ס"ק ה) מדייק מתוס' (יז, ב ד"ה זרק) [1] שחלקו על הנמוקי יוסף והגדירו כדרך הראשונה- שגדר 'אשו משום חיציו' הוא שבכל הבערה והבערה רואים אנו כאילו הוא עצמו הבעירה בידיים.
עתה, לאחר הקדמות אלו נשוב לשאלות בהן פתחנו:
א) השאלה הראשונה עסקה באם – החתן שרוצה ליסוע לבית הכנסת לפני שבת לאחר שהדליקה נרות.
1) האפשרות הראשונה שעלתה היתה שתדליק את הנרות בברכה אך לא לקבל שבת בהדלקתם- אפשרות זו תלויה בנידון הראשון שהעלינו- האם חובת הדלקת נרות שבת נכללת ב'כבוד שבת' או ב'עונג שבת'. אם נאמר שנובעת מכבוד שבת- אם כן קיום המצוה נגמר עתה בזמן ההדלקה- עוד קודם השבת, ועל כן יכולה האשה להדליק בברכה. אך אם נאמר שחובת ההדלקה נכללת ב'עונג שבת', אם כן עתה שאינה מקבלת שבת ואינה נהנית מהנרות אינה יכולה לברך על הדלקתם- הואיל ולא נגמרה המצוה.
רבנו משולם שאמר שאין לברך על הדלקת נרות כלל, למד ששורשה של חובת הדלקת נרות נעוץ בעונג שבת, אולם העונג שבת יהיה רק בעת האכילה- שיראו את המאכלים ויתענגו מאכילתם, ועל כן בכל הדלקת נרות אין הדלקת הנרות 'גמר עשיית' המצוה, ועל כן אין לברך עליה. אולם המרדכי חלק וסבר שהעונג מתחיל מיד ללא קשר לסעודה, ועל כן, אם מקבלת האשה שבת מיד לאחר ההדלקה יכולה לברך על הדלקת הנרות.
*אכן, ביום טוב מאחר שהאשה מברכת בהדלקה ברכת 'שהחיינו' על היום, מסתבר שמוכרחת לקבל את יום טוב כבר בהדלקת הנרות ועל כן לא תוכל ליסוע לאחר מכן.
2) האפשרות השניה שעלתה היתה שאם החתן תדליק את הנרות, ותברך עליהם רק כאשר תחזור מבית הכנסת- אפשרות זו תלויה בנידון השני שהעלינו- אם גדר 'אשו משום חיציו' הוא שכל פעולת הבערה כלולה במעשה ההדלקה הראשון- אם כן בליל שבת כשתחזור האשה מבית הכנסת- כבר כלה מעשה ההדלקה של האשה, ועל כן לא תוכל לברך על הנרות (וכן למד המגן אברהם עצמו). אולם גדר 'אשו משום חיציו' הוא שכל הבערה והבערה נחשבת כפעולת הבערה ישירה של המדליק, אם כן, הגם שעל איסור הדלקת אש בשבת לא תעבור האשה, עדיין יתכן ונחשב הדבר שמדליקה לענין ברכת הדלקת הנרות- לאורך כל זמן הבעירה- גם במיצועה של השבת, בזמן שתחזור האשה מבית הכנסת (וכן למד מוהר"ש).
ב) נרות יום טוב- אשתו של בעל ה'דרישה' שעוררה נשים גם ביום טוב (שניתן להעביר אש) להדליק את הנרות בכניסת היום טוב, למדה שחובת ההדלקה היא מדין 'כבוד' ולא מדין עונג. וכפי שכתבנו בשם הגר"א- קיום 'כבוד' יו"ט/שבת' מתבצע אך ורק לפני כניסת היו"ט/השבת.
ג) נרות חנוכה- הקשנו, מדוע נימק הטור את דין הדליקה בפנים והוציאה לחוץ בכך שהרואה יאמר לצרכו הוא מדליקה ולא נימק את הדין בנימוק המופיע בגמ' ש'הנחה עושה מצוה'?
אפשר, שהטור למד שהסוגיית הגמ' בשבת היא על פי ריש לקיש הסובר ש'אשמו משום ממונו', אולם לר' יוחנן ש'אשו משום חיציו' גם אם הדליק במקום שאינו ראוי להדלקה, ברגע שהעביר את החנוכיה למקום הכשר להדלקה- יצא ידי חובתו, שהרי נחשב הדבר שמדליק באותו רגע.
אולם הרמב"ם (שנימק את דין זה כמופיע בגמ') למד שגם לר' יוחנן ש'אשו משום חיציו'- גדר הדבר הוא שהכל כלול במעשה ההדלקה הראשון. ועל כן, גם כאשר יעביר את החנוכיה למקום הכשר להדלקה- לא יצא ידי חובתו הואיל ופעולת ההדלקה כלתה בשעת ההדלקה הראשונה.
[1] תוס' מחלקים בין הזורק כלי מראש הגג, שאם קדם אחר ושברו במקל קודם שהגיע לארץ, פטור, לבין הזורק חץ/אבן על כלי וקדם אחר ושברו, שחייב השובר. ואם נאמר שלמדו תוס' כנימוקי יוסף- שכל המעשה שיבוא בעקבות 'זריקת החץ' נכלל בפעולה הראשונה, אם כן גם הזורק חץ/אבן על כלי נחשב הכלי כשבור משעה שזרק את החץ, ומדוע מתחייב השובר את הכלי קודם הגעת החץ אליו. על כרחנו לומר שתוס' למדו כדרך הא'.
ובהסבר כיצד יישבו תוס' את שאלת הנמוקי יוסף מנר שבת, יעוי' במשנת יעבץ (או"ח עה, ג), ותורף דבריו, שהתורה אסרה בשבת רק הבערה שיש בה תורת מלאכה.
