עדות מפי הכתב- בגיטין ושטרות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לפני כמאתיים חמישים שנה, נעלם אדם כל שהוא ואבדו עקבותיו. לאחר זמן הגיע לפני בית הדין מכתב החתום על ידי עד אחד ובו מעיד הכותב שראה שהרגו את הבעל. והסתפקו בית הדין האם ניתן להתיר את אשתו של הנעדר על סמך עדות זו.
בדרך כלל כדי להתיר אשה מעגינותה ניתן להסתפק בעדות עד אחד, זאת משום ש"משום עיגונא אקילו בה רבנן" (יבמות פח, א). אולם כאן, עדותו של העד אחד באה בכתב- והסתפקו חכמי בית הדין האם ניתן להתיר את האשה על סמך עדות-כתובה זו או שמא הדבר אינו אפשרי מחמת דרשת חז"ל (גיטין עא, א) "מפיהם- ולא מפי כתבם".
דייני בית הדין הגישו את השאלה לפני גדולי הפוסקים שבאותו דור, כך שבין השאר הונחה השאלה על שולחנו של רבי יחזקאל סגל לנדא בעל הנודע ביהודה (אבן העזר מהדו"ק לג).
אין כאן המקום להקיף את הנידון מכל צדדיו, אנחנו בדברינו היום מבקשים לדון בשיטתו של הרמב"ם.
הרמב"ם בהלכות עדות (ג, ד) כותב כך:
"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן".
נראה מדברי הרמב"ם שמדין תורה אין תוקף לשטרי הלואה, זאת מכח הלימוד "מפיהם- ולא מפי כתבם", וכל תוקפם מדרבנן- כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
א) ברור הדבר, שישנן שטרות שתוקפם מדין תורה, על אף שעדותם של העדים היא בכתב בלבד- שהרי האשה מתגרשת ויוצאת מבעלה בגט- על אף שתוקפו של הגט מבוסס על חתימת עדים בשטר[1].
ואם כן, שומה עלינו להבין מהו החילוק בין השטרות השונים- מדוע בגט מועילה חתימת העדים ואינה נחשבת לעדות מפי הכתב, בעוד שבשטרי הלואה לא מועילה חתימת העדים מחמת נימוק זה עצמו- 'מפיהם ולא מפי כתבם'?
ב) הגמ' (במסכתנו ג, א) אומרת:
"בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדריש לקיש- דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן".
נראה מהגמ' שתוקפו של שטר הוא מהתורה, ומדברי חכמים הצריכו קיום (ומחשש לעיגונא אקילו בה רבנן). וצריך עיון אם כן, כיצד יסביר הרמב"ם את גמ' זו!
לאחר בירור שאלות אלו נוכל לשוב לשאלת התרתה של אותה אשה שהגיע עדות עד אחד בכתב שבעלה מת.
תשובה:
מצינו שתי דרכים בהסבר שיטתו של הרמב"ם-
שיטת הגר"ח- הגר"ח (ר' חיים מבריסק, בחידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם שם) מבאר, שדעת הרמב"ם היא שכל עדות מפי הכתב פסולה מכח דרשת חז"ל- "מפיהם ולא מפי כתבם". אולם, ישנו מקרה חריג בו מועילה עדות עדים הבאה בכתיבה- והוא בשטר.
וטעם הדבר, שכל הצורך ב'גדרי עדות' הוא בעדות הנזקקת לבית דין- שם נדרשים אנו לכל פרטי הדינים שנאמרו בעדות- ישנו צורך בדרישה וחקירה, העדות אינה נעשית אלא ביום, ואינה מתקבלת מפי הכתב. אולם בעדות שאינה נזקקת לבוא לפני בית הדין[2]- כעדות עדים החתומים על השטר, בה אין צורך בכל גדרי עדות הנזכרים- ועל כן מתייחסים אנו לעדים החתומים על השטר 'כמי שנחקרה עדותם בבית דין'.
עתה כל שנותר לנו לבחון הוא מה נכלל בחידוש התורה בשטרות. מחדש הגר"ח שרק שטר הפועל 'חלות' כל שהיא (כשטר קנין וכגיטין וקידושין) נכלל בחידוש התורה בשטרות.
לאור זה מבוארת שיטת הרמב"ם- עדות מפי הכתב אינה מועילה, עדות שבשטר מועילה- מכח חידוש התורה (ועל כן לא קשה על הרמב"ם מהגמ' במסכתנו ג, א שנראה היה ממנה שעדות בשטר מועילה מהתורה, מפני שהגמ' עסקה בגיטין- בהם מועילה עדות בכתב). אולם תחת 'שם שטר' נכנסים רק שטרי- 'חלות'. ועל כן כתב הרמב"ם ביחס לשטרי הלואה שתוקפם אינו מהתורה.
דינה של האשה העגונה- לדברי הגר"ח, לא ניתן יהיה להתיר את האשה העגונה על סמך העדות הכתובה שהגיעה לבית הדין- מפני שעדות כתובה זו אינה נכללת בגדרי שטר, ועל כן פסולה מכח דרשת חז"ל- "מפיהם ולא מפי כתבם".
שיטת הנודע ביהודה- הנודע ביהודה (שם) חולק על הנחת היסוד שנאמרה בדעתו של הרמב"ם- שעדות מפי הכתב פסולה, ומסביר שהרמב"ם סובר כשיטת רבנו תם (תוס' ב"ב לט, ב- מ, א ד"ה מחאה בפני) המחדש שכל החיסרון בעדות מפי הכתב הינו רק באילם- שאין לו יכולת להעיד בפיו, אולם שאר בני אדם שבכוחם להעיד בפיהם- בכוחם להעיד גם מתוך הכתב, ובלשונו:
"ועוד אומר ר"י ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב"ד וחשיב עדות והא דדרשינן בספרי מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו".
שעת העדאה בעדות שבכתב- עדות רגילה שתעשה בכתב- 'שעת העדות' היא בשעה בה בית דין ייחשפו לדברים. ועל כן במידה ובשעה בה יגיע השטר לבית הדין לא תהיה לעדים יכולת להעיד[3]- תפסל עדותם. אולם, לא כן הדבר בעדות שבשטר- בזה תקנו חכמים ש"עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין", גם קודם שהגיעה עדותם לבית הדין בפועל. ולכן, גם אם בשעה שבה הגיע השטר לבית הדין כבר אין ביכולתם של העדים להעיד- השטר כשר.
ייצא אם כן, שאם בשעה שהגיעה השטר לבית הדין יש ביכולתם של העדים להעיד- השטר כשר מהתורה, אולם במידה ונזקקים אנו להתבסס על תקנת חכמים ש"עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין", השטר כשר רק מתקנת חכמים, ובזה עסקה ההלכה ברמב"ם בהלכות עדות.
לפי הנודע ביהודה, אין הבדל בין שטר חלות ושטר הלואה (שטר ראיה), ובשניהם- במידה וביכולתם של העדים להעיד השטר כשר מהתורה, ובמידה שאין ביכולתם להעיד- כשר רק מדרבנן על בסיס ה'כמי שנחקרה'[4].
אכן, מסוגיית הגמ' בתחילת מסכתנו- (ג, א הנ"ל בראשית הדברים) נראה שתוקפו של שטר מכח ה'כמי שנחקרה', היא מהתורה, שהרי לשון הגמ' היא:
"בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך".
לדברי הגר"ח שמחלק ואומר שגיטין ושאר שטרי חלות מועילים מהתורה, אולם לדברי הנודע ביהודה דברי הגמ' טעונים הסבר. ונצטרך לדחוק ולומר, שתוקפה של עדות שבשטר הוא מהתורה גם לולי ה'כמי שנחקרה', והגמ' הביאה את 'כמי שנחקרה' כסימנא בעלמא- לחזקת הכשרות.
אם נשוב למקרה בו פתחנו, לדברי הנודע ביהודה יוכלו בית דין להסתמך על העדות הכתובה- מפני שעדות בכתב כשרה לא רק בשטרי חלות אלא גם בכל שטר. אולם תוקפה לא יהיה מהתורה אם העד הכותב כבר אינו בין החיים ואינו יכול לבוא ולהעיד בעצמו.
הנודע ביהודה מוכיח את הסברו בדעת הרמב"ם משני מקורות:
א) 'מתוך שאינו יכול להשבע משלם'- בשטר- הרמב"ם בהלכות מלוה ולווה (ד, י) כותב כך:
"הוציא עליו שטר חוב בעד אחד ולוה טען פרעתי הרי זה מחויב שבועה (שבועת עד אחד) ואינו יכול לישבע, ומשלם".
תוספות (כתובות יח, ב ד"ה בכולי) וראשונים נוספים כותבים, שכלל זה ש'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' נאמר רק במידה וחיוב השבועה המוטל על הבעל דין הינו מהתורה, אבל במידה וחיוב השבועה הוא מדרבנן- לא נאמר כלל זה.
ומכך שהרמב"ם משתמש בכלל זה ביחס לעדות שבשטר (הגם שהוא אינו שטר קנין) מוכח שתוקפו של כל שטר הוא מהתורה (ועל כן גם השבועה המחויבת בסיבתו הינה מהתורה)- וכשיטת רבנו תם.
ב) הרמב"ם בהלכות עדות (ט, יא) כותב:
"החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות, ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, אף על פי שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו".
נראה מלשונו כשיטתו של רבנו תם- שעדות מפי הכתב מועילה במידה ולעד ישנה יכולת להעיד בפיו (וכן למד הכסף משנה במקום).
ולדרכו של הגר"ח בדעת הרמב"ם נצטרך לומר שכוונת הרמב"ם באומרו 'ראוי להעיד' היא, שהעד נמצא בבית הדין, אולם מפי הכתב אין בכוחו להעיד כלל.
[1] עוד מצינו בישעיהו שקנה קרקע בשטר- "וכתוב בספר וחתום" (ירמיהו לב, מד), ושם הרי לא שייך הנימוק של 'נעילת דלת בפני לווין', ובכל זאת הועילה המכירה!
[2] מאחר שחידשה התורה ששטר מועיל.
[3] לדוגמא- ימותו ל"ע.
[4] צריך להסביר לפי הנודע ביהודה אשה יכולה לצאת מתחת בעלה ולהינשא לאיש אחר על ידי גט המבוסס רק על 'כמי שנחקרה'- שתוקפו מדרבנן! הגרז"נ גולדברג שליט"א הסביר (בשיעור שנתן בפני תלמידי ישיבת קדומים, מופיע באתר ישיבה תחת הכותרת 'עדות בשטר') שלדברי הנודע ביהודה צריך לומר שיצירת הקידושין חלה מדאו', אף בלא להזקק לדין 'נחקרה', אולם יש צורך ב'כמי שנחקרה' שתוקפו מדרבנן כראיה על הגירושין.
