שאלה שבועית: עדים החתומים על השטר – מקור דינו של ריש לקיש

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

גטין ג,א:  "ולרבא, דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ליבעי תרי, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא! עד א' נאמן באיסורין. אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות מב'! בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדר"ל, דאמר ר"ל: עדים החתומים על השטר - נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן".

 

נעמוד על מספר שאלות בעקבות גמרא זו:

 

  • ריש לקיש חידש כלל: שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית הדין. כלומר, ששטר הבא לידינו אין צורך לקרוא לעדים שיעידו להדיא, ולחקור אותם, אלא בעצם העובדה שבפנינו ישנן שתי חתימות עדים, אנו מניחים שהשטר הוא אמיתי, וניתן להשתמש בו – מה מקור הדין?

 

  • מדברי הגמרא נראה, שאין צורך של 'קיום השטר' מהתורה, אלא שמדרבנן בעינן קיום שטרות, ומשום עיגונא מספיק בעד אחד. האם מכל מקרה אין צורך בקיום מהתורה? נזכיר שלושה מקרים, שדנו בהם הפוסקים, ויש לדון האם במקרים אלו הכלל של ריש לקיש לא קיים, ויש לחשוש לכשרותו של השטר מהתורה: א – אין בפנינו שטר עם עדים, אלא שטר בכתב ידו של הלווה שמודה שלווה מחבירו? ב – יש עדים, והם עצמם אומרים שלא חתמו, האם גם בכה"ג אין צורך בקיום מהתורה, או שכאן יש לנו לחשוש לכשרותו של השטר? ג – כשהלווה אומר שהשטר מזויף.

 

  • האם ישנו הבדל מעשי בין מקום שיש צורך בקיום שטר מהתורה לבין קיום מדרבנן (מלבד הנזכר בגמ', שמדרבנן הקלו בנדו"ד בקיום ע"י עד אחד בלבד).

 

 

מקור דברי ריש לקיש: שיטת רש"י

 

השאלה היסודית היא, מה מקור דברי ריש לקיש? רש"י (בסוגיא ד"ה נעשה) הסביר: "דלא חציף איניש לזיופי", וכעין זה כתב גם הריטב"א בסוגיא. הפני יהושוע (בסוגיין סוד"ה בדין) מקשה, הלא דין זה מבוסס על רוב, שרוב אנשים אינם מזייפים שטרות, והלא אין הולכים בממון אחר הרוב? על כך עונה הפנ"י דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי (ויש שמתרצים באופן אחר, שהרוב מקיים את השטר, וע"י השטר מוציא את הממון[1]).

 

כתב הנתיבות (סי' מו סק"ה), שאם שני העדים החתומים באים, וכל אחד מהם מעיד על חתימתו ועל חתימת חבירו שלא הם אלו שחתמו – יהיה צריך קיום מהתורה, כיון שאז ישנה עדות שלימה (שני עדים) על כל חתימה (משא"כ כאשר כל עד אומר על חתימתו בלבד שאינה שלו, שאז בעי קיום רק מדרבנן). ונראה, דאזיל לפי הביאור הנ"ל, שהרי כאן כבר א"א לסמוך על הרוב, שהרי יש עדים כנגדו.

 

שיטת רבינו אביגדור (הו"ד במרדכי קידושין סי' תקסט) שאם הבעל דין אומר שהשטר פסול – צריך קיום מהתורה, גם היא תתבאר למהלך זה, שהרי כעת ישנה ריעותא וא"א לסמוך על הרוב.

 

 

 

 

שיטת הפני יהושוע

ביאור נוסף כותב הפני יהושוע, שממקור הדין של שטרות, שלמדנו בירמיה: "וכתוב בספר וחתום והעד עדים ונתתם אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים" – משם למדנו, שגם ניתן לסמוך על השטר, שהרי מטרתו הוא 'למען יעמדו ימים רבים', ואם מהתורה בעינן קיום – הרי לא מתקיים בזה 'למען יעמדו ימים רבים'. שהרי ישנן ארבע אפשרויות לקיום השטר: העדים עצמם אומרים שחתמו, באים עדים אחרים ומעידים שראו את השנים החתומים שחתמו, עדים אחרים שמכירים את החתימות, או השוואת חתימות ע"י בית הדין. ואם בעינן קיום מהתורה, הרי רק שתי האפשרויות הראשונות מועילות, שהם בגדרי עדות, שהשתים הנוספות אין בהם גדרי עדות מהתורה, ורק מדרבנן מועלים (האחרונה דאין כאן עדות כלל אלא השוואת חתימות, וכאשר עדים מכירים את החתימות ג"כ אין כאן עדות על החתימה כלל, והוי עדות שאין אתה יכול להזימה). וא"כ, ממה שגילה הנביא, שהשטר יכול לעמוד 'ימים רבים' – והרי בהם אי אפשר להשתמש בקיום מהתורה, שאינו בגדרי עדות כנ"ל, אלא רק בקיום מדרבנן (שתי האפשרויות האחרונות) – מוכח שאין צורך בקיום שטרות מהתורה.

 

לפי שיטה זו, נראה שאף אם יבוא בעל הדין ויאמר שהשטר מזויף – אין צורך בקיום מהתורה, שהרי סמכותו היא מכוח הפס', וכן אם העדים עצמם יבואו ויעידו שלא חתמו (כדברי הנתיבות). עוד מצאנו, לפי דברי הפנ"י, שיש הבדל אם קיום מהתורה או מדרבנן, באופנים שניתן לקיים את השטר.

 

נפק"מ נוספת בין ההבנות, הוא מה שדן קצוה"ח (מו, ה) לגבי שטר בכתב ידו – אם בזה בעינן קיום מהתורה או שגם לגביו נאמר הכלל שנעשה כמי שנחקרה עדותו בבית דין. נראה, דאם זה מדין רוב ומכוח הסברא שאין לחשוש לשקר – ה"ה בכתב ידו, אבל אם מקורו מהפס' 'דלמען יעמדו ימים רבים', שם מדובר דווקא בשטר בעדים.

 

הסבר נוסף של הפנ"י

 

הפנ"י הסביר פשט חדש ומחודש בסוגיא, שגם לשיטת ריש לקיש באמת בעינן קיום מהתורה, אלא שהגמרא אומרת שמכוח סברתו סגי בקיום של עד אחד בלבד, אלא שחכמים הצריכו שני עדים. אכן, לגבי גט, הקלו משום עיגונא וביטלו תקנתם והעמידוה על דין התורה שמספיק עד אחד.

 

 

[1] כך עולה מתוך דברי הקובץ שיעורים בבא בתרא סי' תקצ.