שאלה שבועית - 'חשש מיתה'- כשיקול בפסיקת הלכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור הדברים לע"נ גיסי הרב שמעון הלוי בן מתתיהו
הגמ' בנדרים (ג, ב) אומרת שישנו מצב שעוברים על 'בל תאחר' בנזירות. ודנה הגמ' מהו מצב זה, שהרי ברגע שאמר 'הריני נזיר' חלה עליו הנזירות באופן מיידי? תחילה השיבה הגמ' שמדובר באמר 'לכשארצה הריני נזיר'- שאז לא חלה עליו הנזירות באופן מיידי, אולם הגמ' דוחה שאם כן לא אמור לעבור על 'בל תאחר' כל עוד לא רצה? ולכן משיב רבא:
"כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה האומר לאשתו הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרינן כל שעתא ושעתא דילמא מיית הכא נמי לאלתר הוי נזיר דאמרינן דילמא השתא מיית".
השו"ע (יו"ד ריט, א) פוסק:
"מי שנדר, או נשבע, לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו, ולא קבע זמן, אין מחייבין אותו לישא או לקנות, עד שימצא הראוי לו".
לפנינו אם כן ג' מקרים בהם החשש שמא האדם ימות משפיע על הדין.
מנגד ישנם מספר מקרים הם רואים אנו שלא התחשבו בחשש שמא ימות במסגרת מערכת השיקולים ההלכתית:
א) נחלקו רק מאיר ור' יהודה (סוכה כג, א) האם ניתן להשתמש בבהמה כדופן לסוכה:
"עשאה לבהמה דופן לסוכה רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר שהיה רבי מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן...מאי טעמא דרבי מאיר אביי אמר שמא תמות [וצריך שהסוכה תהיה ראויה לשבעה, ולכן פסולה היא גם כעת, קודם מיתה]".
להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח תרל, יא) כדעת ר' יהודה- שאינו חושש למיתה:
"עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן".
ב) נחלקו תנאים (יומא ב, א) האם צריך להתקין לכהן גדול אשה נוספת קודם יום הכיפורים שמא תמות אשתו (ונמצא בלא אשה ביום הכיפורים ונאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו"- בית זו אשתו)- חכמים סוברים שאין מתקינים לו, ור' יהודה חולק וסובר שמתקינים מחשש שמא תמות אשתו. הרמב"ם (עבודת יום הכפורים א, ג) פוסק להלכה שאין מתקינים[1], ומבואר שלהלכה לא חוששים למיתה.
ג) השולחן ערוך (או"ח תקסח, ג) פוסק:
"מי שנדר להתענות סך תעניות, יכול לדחותם עד ימי החורף".
הרי לנו שלא חוששים שמא ימות האדם לפני שיספיק למלא את נדרו.
ד) דברנו בעבר על 'בל תאחר'- ואמרנו שבקרבנות כל עוד לא עבור ג' רגלים מנדרו אינו עובר ב'בל תאחר'. ומבואר גם כן שלא חוששים שמא ימות האדם לפני שיספיק לקיים את נדרו, מפני שאם אכן הינו חוששים- היה עליו לקיים את נדרו באופן מיידי.
עלינו להבין אם כן, מה ההבדל בין שלושת המקרים הראשונים לארבעת המקרים הללו- מדוע באלו חוששים למיתה ובאלו לא?
חישבו, האם גם במקרה שאדם קיבל על עצמו להיות נזיר תוך עשר שנים- עליו לקיים את נזירותו לאלתר מחשש שמא ימות?
* שאלות נוספות- עליהם ננסה להשיב לאור הנ"ל: 1) נשאלו הרדב"ז (סי' יג) והחכם צבי (סי' קו) אודות אדם שנמצא בבית סוהר ונותנים לו השלטונות רשות יום אחד לצאת לתפילה בציבור- איזה יום יבחר- האם את היום הסמוך, או שמא יכול לחכות ליום בו התפילה בציבור משמעותית יותר- כדוגמת יום כיפורים? כחלק מהשיקולים אותם עלינו לקחת בחשבון בשאלה זו, היא השאלה האם חוששים שמא ימות או לא?
2) אדם שיודע שאם יצום בצום גדליה לא יצליח לצום ביום הכפורים, האם עליו להימנע מלצום בצום גדליה כדי להצליח לצום ביום הכפורים, או שמא יצום בצום גדליה מחשש שמא ימות עד יום הכיפורים?
3) לשיטתם של תוס' המגדירים את ספירת כל מ"ט הימים שבספירת העומר כמצווה אחת- אם אכן חוששים למיתה מדוע ניתן להתחיל לספור בברכה? מדוע לא חוששים שמא ימות- ונמצאו כל ברכותיו למפרע לבטלה?
תשובה:
חילוק בין זמן מוגדר ללא- הערוך לנר (סוכה כג, ב ד"ה בגמ' ור"י) מביא את המקורות הנזכרים ומקשה מהאחד על משנהו, וכותב ביישוב הקושי:
"מחלקינן בין חששי מיתה... בין זמן מוגבל לשאינו מוגבל דהיינו אם החשש שימות יהיה על זמן מוגבל שאין דרך רוב בני אדם החיים כעת מתים בו ואפילו יהי' לחמש שנים או יותר בזה אמרינן לא חיישינן למיתה דאמרינן שהוא מן רוב בני אדם שאין רגילין למות בעת כזה אבל אם החשש שימות אינו על זמן מוגבל אלא דרך כלל שימות באיזו זמן שיהי' בזה חיישינן למיתה אפילו לזמן מועט כיון שודאי כל אדם סופו למות א"כ מה שיעור יש לומר באיזו זמן יהי' ומאיזו יום נתחיל לחוש למיתה לכן חיישינן לעולם"
מחלק הערוך לנר בין זמן מוגדר לזמן שאינו מוגדר. בטווח זמן מוגדר (שאין דרך בני אדם למות תוך אותו זמן)- איננו חוששים למיתה. אולם בטווח זמן שאינו מוגדר- הואיל וכל אדם עומד למות ואין זמן מוגדר ממנו נתחיל לחשוש שמא ימות- חוששים אנו מראש שמא ימות.
לכן- בעשיית דופן לסוכה מבהמה איננו חוששים למיתה- מדובר לזמן מוגדר של שבעה ימים. וכן בהעמדת אשה אחרת לכהן גדול ביום הכפורים- איננו חוששים למיתה מפנינ שמדובר בזמן מוגדר- יום אחד. וכן במקרה שהובא בשולחן ערוך לגבי מי שנדר תענית- שהריי עתה קצב זמן- שיתענה בימי החורף. וכן בקרבן איננו חוששים למיתה קודם ג' רגלים מפני שמדובר בזמן מוגדר.
בנזיר- במידה ויגדיר את הזמן בו כול לקבל על עצמו נזירות אכן אינו צריך לקבל נזירות מיד, אולם במידה ולא יגדיר החשש למיתה יחייב אותו לקבל נזירות באופן מיידי.
במקרה של האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי וכן במקרה של הנודר לקנות בית- לא הגדיר זמן, ולכן אסורה מיד לאכול בתרומה וכן עליו לקנות בית באופן מיידי.
לאור זה, אמר הערוך לנר שבנידון שאלתם של הרדב"ז והחכם צבי יוכל אותו אסיר להמתין ליום הכפורים הואיל ומדובר בהמתנה לזמן מוגדר שאין דרך בני אדם למות בו, ועל כן איננו חוששים למיתה.
ברכת שהחיינו בימי 'בין המצרים'- השולחן ערוך כותב (או"ח תקנא, יז):
"טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה רמ"א: וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים".
ובט"ז (ס"ק יז) כותב על דבריו:
"ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא".
מבואר מדבריו שלא למד כיסודו של הערוך לנר, שהרי לדברי הערוך לנר בפרק זמן קצוב בו בדרך כלל אין אנשים מתים אין טעם לחשוש למיתה, ובכל זאת כתב הט"ז שחוששים למיתה.
חילוק בן זמן מרובה למועט- תוס' (יבמות יח, א ד"ה דלמא) מחלקים באופן אחר בין המקומות בהם חוששים למיתה למקומות שלא:
"וי"ל דלאלתר דוקא לא חייש אבל הכא פעמים שמאחר זמן גדול מלחלוץ ומלייבם אחר חברו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות לכול עלמא".
תוס' מחלקים בין מקרה בו פרק הזמן המדובר, קצר, שאז לא חוששים למיתה, לבין מקרה בו פרק הזמן ארוך שאז חוששים למיתה[2].
הערוך לנר (וקדמו בזה שער המלך בהל' סוכה פרק ה) מתקשה בדבריהם:
א- היכן עובר הגבול בין זמן מרובה למועט- על פי מה מגדירים מה נכלל בכל אחד מהם?
ב- "ובאמת גם מצד הסברא קשה דאם לא ניחוש לז' ימים מפני שרוב בני אדם לא מתים בזמן קצר כזה למה ניחוש לשנה או לשתי שנים הא גם בזמן כזה לא מתים רוב בני אדם אשר חיים"?
מכל מקום, מבואר שלשיטת תוס' פרק זמן של שבעה ימים נחשב לזמן קצר- שהרי מועיל לדופן סוכה (ובדואי בפרק זמן של יום אחד- בעמדת אשה לכהן ביום הכפורים- לא נחשוש למיתה).
ה'נפקא- מינות' בן השיטות:
א) בזמן ארוך מוגדר- לתוס'- נחשוש למתה מפאת אורכו של הזמן, לערוך לנר- לא הואיל וסוף סוף הזמן מוגדר ואין דרכם של בני אדם למות בפרק זמן זה.
ב) בנידון של הרדב"ז והחכם צבי- פרק הזמן שיעבור עד יום הכפורים עשוי להיות ארוך, אך הוא מוגדר- ולכן לתוס' נחשוש למיתה בפרק זמן ארוך, אך לערוך לנר- לא.
ואכן, את נידון השולחן ערוך שרשאי האדם לדחות את תעניותיו לימות החורף נצטרך להסביר לפי תוס' רק במקרה בו הוא אנוס ולא יכול להשלים את נדרו בקיץ (וכן הסביר המגן אברהם שם ס"ק יג).
ג) הנודר להקריב קרבן- האם צריך להקדים ולהקריבו עוד קודם הגיע הרגל השלישי מחשש שמא ימות- לערוך לנר- לא, אולם לשיטת תוס' יתכן ובאמת עליו להקדם ולהקריב מחמת חשש זה.
ד) צום גדליה או יום כפור?- לשיטת הערוך לנר שבפרק זמן מוגדר לא חוששים למיתה- לכאורה עליו להימנע מלצום את צום גדליה כדי שיוכל לצום ביום כפור, אולם לשיטת תוס' יתכן ופרק זמן זה יוגדר כזמן ארוך (שהרי מדובר ביותר משבעה ימים).
הגרי"ז השיב על שאלה זו ואמר, שאדם שאם יצום בצום גדליה יפגע הדבר ביכולת שלו לצום ביום הכיפורים, מוגדר כאדם חלש ועל כן אינו צריך לצום בצום גדליה בכל מקרה (גם בלי קשר לשאלה אם חוששים שמא ימות קודם יום הכיפורים).
יהי רצון שנזכה כולנו לאריכות ימים ולעבוד את ה' מתוך שמחה והתעלות גדולה.
[1] נציין, שהגמ' בסוכה (כד, א) שואלת על היחס בין מקור זה לבין קודמו (מפני שדברי ר' יהודה נראים כסותרים זה לזה), ומשיבה: "הא איתמר עלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע- מעלה עשו בכפרה".
[2] בגמ' בקדושין (ל, א) נאמר: "אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא מאי דכתיב ושננתם לבניך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי". רש"י מסביר שהכוונה שישלש את הלמודים בין ימי השבוע. אולם, תוס' במקום מקשים עליו, שגם על זה ניתן היה לשאול 'מי יודע כמה חיי'. והדבר צ"ע, שהרי מדובר כאן בפרק זמן קצר ומוגדר, ולכאורה על פי שתי ההגדרות שנאמרו במצב זה לא אמורים לחשוש למיתה? וצ"ע.
