שאלה שבועית: גדרי בל תאחר בצדקה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הגמרא במסכת ראש השנה (ו, א) מביאה ברייתא העוסקת בחובה המוטלת על האדם לקיים את נדריו:
"תנו רבנן "מוצא שפתיך"- זו מצות עשה "תשמר"- זו מצות לא תעשה... "בפיך"- זו צדקה. אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר [עובר באיסור אם אינו ממלא את נדרו באופן מידי] מאי טעמא דהא קיימי עניים. פשיטא! מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, קמ"ל, התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים".
נדון היום במספר שאלות למעשה באיסור לאחר נתינת צדקה:
שאלה א'- ביום ההתרמה שנערך בישיבה מתקשר אחד הבחורים לבוגר הישיבה ומספר לו על ההתרמה. הבוגר משיב שמעוניין לתרום, רק כעת הוא נמצא באמצע משהו, ובעז"ה מחר יתקשר וייתן את הפרטים. סדר יומו של אותו בוגר היה עמוס מאוד, ורק לאחר חודש מצא זמן להתקשר ותרום את תרומתו. שאלתנו היא- האם מאותו יום, בכל יום ויום שעבר עבר אותו בוגר באיסור 'בל תאחר'- על שאיחר את נדרו, או לא?
שאלה ב'- אדם הרגיל להפריש 'מעשר כספים' מכל הכנסה שיש לו, לכאורה נעשית הנהגתו זו עליו כנדר. ואם כן- ככל נדרי צדקה אם אינו מקיימו מיד עובר הוא באיסור. אם כנים הדברים,ייצא לכאורה, שעל האדם לוודא בכל יום אם נכנסה לו הכנסה חדשה לחשבון ובמידה וכן, עליו לתת את מעשרותיו באופן מיידי- האמנם?
שאלה ג'- ישנם הנוהגים לעשות הכנות רבו לפני הקידוש בליל שבת- 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'רבון כל העולמים' ועוד. כשר' ישראל מאיר הכהן מראדין בעל ה'חפץ חיים' היה מזמין עני לביתו לסעודת ליל שבת היה מקדש תחיילה ומתחיל בסעודה ולאחר מכן שר שלום עליכם. זאת כדי לא לעבור על איסור 'בל תאחר'- על הצדקה אותה התחייב לתת לעני- מזון הסעודה. כפי שנראה בעזרת ה' הדבר אברהם חולק. מהו שורש מחלוקתם?
שאלה ד'- ישנם בתי כנסת שמוכרים את העליות לתורה בשבת, או שהעולים נודבים ב'מי שברך' לאחר העליה. האם על העולים למהר במוצאי שבת לביתו של הגבאי לשלם את אשר הבטיחו?
שאלה ה'- במסגרת ימי ההתרמה בישיבה נרשם בחור למשמרת בה ירים טלפונים להתרים אנשים. אותו בחור איחר למשמרת אליה נרשם ברבע שעה- האם כמתרים- כגבאי צדקה, עובר הוא ב'בל תאחר', או לא?
תשובה:
נפתח בקושי העולה בין שתי סוגיות סמוכות במסכת ראש השנה- הבאנו בשאלה את דברי רבא במסכת ראש השנה (ו, א) שאמר שעל צדקה עוברים ב'בל תאחר' באופן מידי- "וצדקה מחייב עלה לאלתר". מנגד, שני דפים קודם לכן (ד, א- ב) מביאה הגמרא ברייתא:
"תנו רבנן חייבי... צדקות.. כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר".
הראשונים הלכו במספר דרכים ביישוב קושי זה:
א) המאירי מחלק בין אם הנודר אמר 'הרי עלי'- קיבל על עצמו חיוב עקרוני לתת צדקה- שאז רק לאחר ג' רגלים יעבור ב'בל תאחר', לבין מקרה שהנודר אמר 'הרי זו'- הפריש מעות מסוימים לצדקה שאז עליו לתיתם מיד, ואם לא עובר ב'בל תאחר'.
ב) תוספות (ד, א ד"ה צדקות) מחלקים בין 'קיימי עניים'- שנמצאים עניים הזקוקים למתן הצדקה שאז אם לא נותן עובר 'בבל תאחר' מיד, לבין אם לא קיימי עניים שאז אינו עובר עד לאחר ג' רגלים (אולם לאחר ג' רגלים עובר על אף שלא קיימי עניים מפני שבפרק זמן זה היה לו לחזר אחריהם).
תוס' אומרים החלוקה היא בין קיימי עניים ללא- אם אין עניים אז המדד הוא ג' רגלים דבפרק זמן זה צריך לחזר אחריהם.
ג) הרשב"א מחלק בין הלאו לעשה- על העשה- בו עסק רבא, עובר מיד, ואילו על הלאו עובר רק לאחר ג' רגלים (ויסודו של החילוק הוא מגזירת הכתוב), כלשונו:
"אלא מסתברא לי דלעולם ג' רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב היא ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפי' קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים, והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך וכדדרשינן מוצא שפתיך זו מצות עשה".
ד) הר"ן בחידושיו מביא את שיטות הראשונים השונות ומקשה עליהן, ולבסוף הולך בדרך אחרת:
"ולפיכך אני אומר דמידי דתלי במקדש דחייבי הקדשות וקרבנות תלי גבי רגלים ומידי דלא תלי במקדש כצדקה לא תלי ברגלים כלל וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי ובין היכא דקאי גבי מקדש וכהנים להיכא דלא קאי שהתורה לא נתנה דברים לשעורין".
וכוונת הברייתא שמכל אותם דברים שנמנו ברשימה אין אחד שלא עובר ב'בל תאחר' לאחר ג' רגלים, אבל אין הכוונה שכולם שיעורם שוה- אלא ישנם שעוברים לאחר ג' רגלים וישנם שעוברים לאחר פחות מכך- כצדקה שעוברים עליה מיד.
הרמב"ם (רמב"ם ח, א), ובעקבותיו השולחן ערוך (יו"ד רנז, ג) פסקו את דברי רבא כצורתם- שהנודר לצדקה עובר על 'בל תאחר' מיד, וצריך לומר שיישבו את דברי רבא (ו, א) עם הברייתא שבדף ד, א כדרכו של הר"ן.
נדר שיתן צדקה כעבור פרק זמן- מוסכם בראשונים, שמי שנדר בפירוש (הוציא מפיו) שיתן צדקה בעוד שבועיים, אינו עובר ב'בל תאחר' בשבועיים אלו. אולם נחלקו הראשונים במי שחשב זאת בלב ולא התנה בפירוש האם מועילה התנאתו או לא? דעת הרמב"ם שצריך שיאמר בפירוש, אולם הר"ן חולק וסובר שגם אם לא התנה בפירוש חל תנאו.
הזמין עני לסעודת ליל שבת [שאלה ג']- בעל הדבר אברהם (ח"ב סי' ב בהגה"ה) מביא את השמועה שהזכרנו בשם החפץ חיים:
"והנני להזכיר בזה מה ששמעתי הערה נפלאה בשם הרהגה"צ מוהר"ר ישראל מאיר מראדין שליט"א דהמארח עני לסעודת שבת מיד בבואו מבית הכנסת צריך למהר לסעוד דהא קיימי עניים ולאלתר עבר בבל תאחר[1]".
אולם, הדבר אברהם עצמו, אחר שכתב על טענת החפץ חיים ש"היא הערה נפלאה לכאורה", הוסיף ש"לפי שאין העולם נזהר בזה כל כך מהדרנא בתר זכותא", והציע לדחות את טענת החפץ חיים כך:
"משום דאומנדא דמוכח הוא דהמארח עני לסעודת שבת דעתו היא שבשעה שיאכל הוא, יאכל גם העני עמו, והוי כקבע זמן לצדקה בשעה שיאכל הוא. וא"כ כל זמן שהוא עצמו אינו אוכל עדיין לא הגיע זמן הצדקה ואין מקום לעבור בבל תאחר".
הואיל ורגילותו של האדם היא לשיר שלום עליכם ולומר את שאר הדברים שנוהג לומר קודם הסעודה, כאשר הזמין את העני ו'קיבל' על עצמו לתת את הצדקה לעני- דומה הדבר לקביעת זמן לנתינת הצדקה, שאז אינו עובר משום 'בל תאחר'.
ובדעת החפץ חיים שחלק ניתן לומר שלמד כרמב"ם הנ"ל שכל זמן שלא הוציא האדם מפיו הגבלות לנדר הצדקה שלו אף אם חשב בליבו עליהן לא תועיל על התנאתו. ועל כן הואיל והמזמין לא התנה כן בפירוש כאשר הזמין את העני, חל עליו חיוב הנדר מיד[2].
הזמין עניים לסעודת ליל יו"ט של סוכות וירדו גשמים- במידה וירדו גשמים באחד מימי חג הסוכות פוסק השו"ע (או"ח תרלט, ה) שנכנס האדם לביתו וממשיך שם את הסעודה. הרמ"א מסייג את דין זה, ואומר:
"וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין".
המשנה ברורה (ס"ק ה) מביא שפסקו של הרמ"א נתון במחלוקת ראשונים גדולה, ומוסיף בעקבות זה:
"ועל כן הכריעו כמה אחרונים דאף דמחוייב לאכול בסוכה מחמת ספק ברכת לישב בסוכה לא יברך דספק ברכות להקל עוד כתבו דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת לישב בסוכה ויאכל ויוצא בזה המ"ע לכולי עלמא".
והוסיף המשנה ברורה וכתב בשער הציון (ס"ק סז):
"ואם מצטער ברעב או בשנה על ידי המתנתו [ובפרט כשהזמין אצלו אורחים עניים ומסתמא לא אכלו כל היום והם תאבים לאכול ומצטערים] אין לו להמתין... ואפשר עוד דלענין עניים דקיימי אם יעכבם מלאכול איסורא נמי איכא, דהם אינם מחויבים לצאת כל הדעות ואיכא חשש דבל תאחר".
אומר החפץ חיים שבמידה והזמין עניים לסעודה אין לו להחמיר על עצמו ולחכות על חצות לילה, מפני שחומרתו לקיים מצוות ישיבת סוכה בברכה, גורמת לו לעובר על איסור 'בל תאחר'.
כמובן, שדבריו אלו הם לשיטתו שגם בעיכוב זה עובר על אסור 'בל תאחר', הואיל ולא התנה מפורשות מראש.
תשלום 'נדרי בית הכנסת' [שאלה ד']- על הגר"ח מבריסק מסופר (בספר דעת יואל להגר"י קלופט סי' קנד) שכאשר היה עולה לתורה בשבת היה משתדל 'תיכף במוצאי שבת' לתת את מה שנדר בעלותו לתורה. על אף שהרגילות היא לא לרוץ בבהילות ולשלם את הנדר, חשש הגר"ח לשיטתו של הרמב"ם שצריך שיוציא מפיו בפירוש את הסייג שמטיל בנדרו.
אדם שמפאת עיסוקיו מתעכב מלתת את נדבתו/מעשרותיו [שאלות א'-ב']: החזון אי"ש (יו"ד קנג, ה) הסתפק בשאלה זו:
"ובצדקה דאמר דקאי עלה ב'בל תאחר לאלתר, יש להסתפק אי ממתן לדבר מצוה ולדבר רשות [האם עובר משום 'בל תאחר' או לא]"?
החזון אי"ש לא הכריע בשאלה זו.
אכן, בדבר השאלה האם על האדם להסתכל כל הזמן בחשבון הבנק שלו ולבדוק אם נכנס לו כסף או לא, כתבו האחרונים שאינו צריך, ואינו עובר בזה על בל תאחר, מפני שהגדר ה'נדר' מבחינתו מראש היתה שייתן מעשר כספים על פי רגילותו. ורגילותו מראש היא לתת מעשר כספים כשיזדמן לו לראות שבאמת נכנס כסף לחשבונו, ועל כן אין האדם צריך לבדוק שדוב ושוב שנכנס כסף לחשבונו.
האם גם על ה'מתרים' ישנו אסור 'בל תאחר' [שאלה ה']- איסור 'בל תאחר' הוא בצדקה ולא בכל גמיילות חסדים. יש שהעלו אפשרות לחדש ולומר שמצד 'גדול המעשה ויתר מן העושה' גם על מתרים מוטל האיסור לא לאחר את השלמת נדרו.
[1] מובא בשם החפץ החיים שאמר שכדי שלא יעבור האדם על 'בל תאחר' גם המלאכים יחכו.
[2] אם כנים הדברים, גם על פי החפץ חיים אם יתנה מפורש בבשעת ההזמנה שיתנו את האוכל לאחר שלום עליכם ושאר הדברים שרגיל לומר קודם הסעודה- אינו עובר משום 'בל תאחר', (גם אם לא התנה כן בפניו של העני, כל עוד הוציא זאת בפירוש מפיו).
