שאלה שבועית - ברכת שהחיינו בספירת העומר

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בס"ד

מדוע אין ברכת שהחיינו בספירת העומר

בגדרי ברכת שהחיינו

זכרוני, שעוד לפני הגיעי לגיל מצוות בשנה הראשונה שהתחלתי לספור ספירת העומר בברכה חיכיתי שהחזן יפתח בברכת שהחיינו בפעם הראשונה בה מברכים את הספירה, ומאוד התפלאתי לראות שהוא לא מברך, חשבתי שאולי טעה או שכח, אבל ראיתי שאף אחד לא מברך. ושאלתנו היא- מדוע? במה שונה הדבר ממצוות הבאות מזמן לזמן- שבפעם הראשונה שמקיימים אותה מברכים שהחיינו?

ישנן שלוש נקודות מרכזיות בהם רוצים אנו לדון כדי לברר את הנושא:

א. גדרי הברכה שהחיינו- עלינו לעמוד על גדרי ברכת שהחיינו- מהיכן נובע השוני בינה לבין ברכת המצוות (אותה כן מברכים בספירת העומר)?

ב. בזמן הבית- האם בזמן הבית ברכו ברכת שהחיינו על ספירת העומר או לא?

ג. מח' בה"ג ותוס'- עוד צריך לברר האם קשור נידון זה למח' בה"ג ותוס' אותה הזכרנו בעבר, האם כל יום מצווה בפנ"ע או כל הימים כמצוה אחת הם?

תשובה:

ראשונים רבים נזקקו לשאלה זו, נביא שמונה כוונים שנאמרו ביישוב השאלה

א) אין מקדש, אין שמחה- הרשב"א (שו"ת ח"א סי' קכו) נשאל כעין שאלה זו- "שאלתם עוד מפני מה אין אומרים שהחיינו על ספירת העומר בלילה הראשון?" ומשיב:

"ולענין זמן כבר נשאלה שאלה זו לראשונים. וכתוב עליה בספר בתשובת השאלה שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה. כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרוקינן. ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל. דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאוויינו".

מבאר הרשב"א[1] שלא ניתן לברך על ספירת העומר שהחיינו הואיל ובימינו לאחר החורבן, ספירת העומר באה זכר למקדש ומעוררת אותנו לחיסרון הגדול שיש לנו[2]. לדבריו, בזמן הבית ברכו שהחיינו גם על ספירת העומר.

הרב סולובייצ'יק רוצה לומר (עי' בזה בהררי קדם ח"ב סי' קז) שנכון הדבר גם לשיטת הרמב"ם הסובר שגם בזמן הזה חיוב ספירת העומר הוא מדאורייתא אע"פ שאין בית. משום שטעמו של הרמב"ם אינו מצד שספירת העומר אינה תלויה בקרבן העומר (ועל כן עומדת בתוקפה גם כשאין בית), אלא טעמו דספירת העומר תלויה בחיוב בקרבן העומר ולא בקיומו בפועל. והשמחה במצוה- קשורה לקיום בפועל, להקרבה בבית המקדש, ועל כן הואיל ואין בית- לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר.

ב) 'זכר' ולא עיקר המצוה- גם בעל המאור (פסחים כח, א בדפי הרי"ף) מסכים עם הרשב"א שבזמן הבית היתה ברכת שהחיינו על ספירת העומר, אולם אומר שעכשיו שכל קיומנו הוא מדרבנן- זכר למקדש, ואין זו המצוה האורגינלית, אין מברכים עליה (בשונה לדוגמא מנר חנוכה שמברכים על הדלקתו שהחיינו- ששם אע"פ שחובתו מדרבנן, הינו תקנה עקרונית ולא 'זכר' בלבד.

וכלשונו:

"וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא".

כמובן שדבריו הינם רק על פי הסוברים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן (ועל כן היא זכר בעלמא ולא עיקר המצוה)

ג) אין היכר ביום- הרוקח (הל' ברכות סי' שעא) אומר ששהחיינו מברכים היא רק מצוה שיש שינוי ביום בו היא באה, ועל כן שייך לומר עליה- "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" אולם בספירת העומר ש"אין היכר בימים" לא שייך לברך שהחיינו.

ד) ברכת שהחיינו בשבועות, בעיקר הזמן- האבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) מבאר שהואיל ותכלית הספירה היא לצורך חג השבועות- להכין את עצמנו לקבלת התורה- אינו קובע ברכת שהחיינו לעצמו, ודי בברכת ה'שהחיינו' שמברכים בליל חג השבועות, כלשונו:

"וכן בספירת העומר כיון שהספירה אינה אלא לצורך הבאת הבכורים כמו שנא' וספרתם לכם וגו' עד ממחרת השבת, די לו בזמן שאומר על הכוס במועד".

ה) ברכת שהחיינו בליל פסח, שהעומר מקרבנותיו- המאירי (בית הבחירה פסחים ז, ב) דן גם הוא בשאלה זו, ומשיב:

"אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב".

בדברי המאירי ישנו חידוש גדול- שהרי בליל יום טוב ראשון של חג הפסח עדיין לא התחילה כלל חובת הספירה, ובכל זאת סובר המאירי שברכת השהחיינו עולה לו גם לזה. ומצינו דבר דומה ביחס לסוכות שישנם ראשונים הסוברים (ראה רא"ש סוכה ד, ב בשם בה"ג) שלא מברכים שהחיינו על נטילת הלולב הואיל ונפטרים בברכת השהחיינו שנאמרת בליל יום טוב ראשון של סוכות. לדבריו כמובן יש לכוון בשהחיינו של ליל פסח גם על ספירת העומר שתספר ביום שאחרי.

הרב ז'ולטי בספרו משנת יעבץ (או"ח סי' כה) מביא מספר ראיות לכך שקרבן העומר מוגדר כחלק מקרבנות חג הפסח, לא נפרטן כעת, אולם לדבריו ניתן להבין יותר את הקשר בין ברכת השהחיינו של החג לקרבן העומר.

[השלכה מעניינת שיכולה להיות להבנה זו- הרואה בקרבן העומר קרבן מקרבנות החג, היא האם צריך להזכיר את קרבן העומר בתפילת המוסף ביום השני של פסח. ובאמת הברכי יוסף (או"ח תצ, א) אומר שיש להזכירו (אע"פ שאיננו נוהגים כן למעשה)].

ו) ראיה לבה"ג- מעשה שאינו שלם- יש שרצו להביא מכח שאלה זו ראיה לבה"ג הסובר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת- המורכבות מארבעים ותשע פעולות נפרדות. ברכת המצוות ניתן אמנם לברך גם כאשר במעשה בפני עצמו לא נגמרה המצוה, הואיל וסוף סוף ה' ציוה אותנו לעשות גם את פעולה זו כדי להגיע למצוה בשלימות. אולם שהחיינו לא ניתן לברך כל המעשה אינו שלם-אין זמן בו נעשית כל הפעולה במלואה.

ז) חשש שכחה (גם כן על בסיס בה"ג)- יש הרוצים לומר שאכן מצד הדין ניתן היה לברך גם על פי בה"ג בלילה הראשון לקיום המצוה- על כל המצוה בכללותה שתבוא בארבעים ותשעת הימים הבאים. אולם חשו חכמים שמא ישכח[3] אדם לספור ביום אחד, ואז ייצא שברכתו היתה לבטלה- הואיל ולא קיים את המצוה בשלמותה. אולם ביחס לברכת המצוות לא קיים החשש, מפני שאת ברכת המצוות (כנ"ל) ניתן לברך גם על מצוה שאינו מקיימה בשלמות.

ח) אין לברך על שמחה בימי דין- רבנו ירוחם אומר שהימים בין פסח לשבועות הם ימי דין האדם צריך להכין את עצמו לשבועות ולהתקדם ולכן לא שייך לברך על שמחה בימי דין- העיקר הוא חשבון הנפש להתכונן למתן תורה.

[1] על פי דברי בעל המאור (מה שהובא בשם בעל המאור בהמשך הוא חלקו הראשון של דבריו).

[2] מעין זה מצינו שישנן דעות בראשונים שלא מברכים שהחיינו בברית מילה מפני שהשמחה אינה שלימה בגלל צער התינוק.

[3] החשש שמא ישכח מופיע במטה משה בשם מהר"ם מינץ.