שאלה שבועית - גדרי דין 'שומע כעונה' - שומע כעונה בספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לצפייה: https://www.youtube.com/watch?v=QQpiyLPsVeI
הגמ' בסוכה (לח, ב) מחדשת ש'שומע כעונה'. משמעות הדבר היא שאדם יכול לצאת ידי 'חובות דיבור' המוטלות עליו על ידי שמיעתן מחברו- בתנאי שהוא מתכוון לצאת ידי חובה וחברו מתכוון להוציאו.
ומביאה מקור לדבר:
"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה? דכתיב "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה". וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן? דכתיב "ויקראהו שפן לפני המלך"! אלא מכאן לשומע כעונה"
1. שומע כעונה בספירת העומר- דעת האגודה והלבוש שבספירת העומר לא נאמר דין שומע כעונה ועל כן על כל אחד ואחד לספור בפני עצמו (אמנם גם לשיטתם בברכה על הספירה ניתן לצאת ידי חובה בשמיעה מחברו מדין 'שומע כעונה').
המגן אברהם (או"ח תפט ס"ק ב) מסתפק בדבר, ובמשנה ברורה (תפט ס"ק ה) מביא שנחלקו בזה האחרונים, והכריע (בביאור הלכה) שלכתחילה צריך כל אחד לספור בפיו, אולם אם שמע מפי אחר יחזור ויספור בעצמו בלי ברכה.
מהו טעמו של דבר? למה שיהיה הבדל בין ספירת העומר לשאר המצוות בהן כן ניתן להוציא את חברו ידי חובה מדין 'שומע כעונה'.
2. שומע כעונה בקריאת התורה- מדברי השו"ע בהלכות קריאת התורה נראה שלא ניתן לעלות לתורה ולברך את ברכותיה אם העולה אינו קורא מתוך הכתב, הדברים שבים ונשנים בדבריו שלוש פעמים:
בסימן קלה (סעי' ד) פוסק השו"ע:
"המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, והוא שהכהן יודע לקרות, (ומיהו אם יוכל לקרות עם הש"צ מלה במלה סגי בכך כדלקמן סי' קל"ט). שאם אינו יודע לקרות היאך יברך על התורה".
ושם (בסי' קלט, ב) פוסק:
"מי שאינו יודע לקרות, צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה; ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות, לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו, אם כשיקרא לו ש"צ מלה במלה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב, יכול לעלות; ואם לאו, לא יעלה".
ובשלישית באותו סימן (סעי' ג) שב השו"ע ופוסק ביחס לסומא:
"סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב".
הדבר דורש ביאור, מדוע יש צורך שהעולה יקרא בעצמו את הפסוקים מתוך הכתב ואינו יכול לצאת ידי חובתו בקריאת בעל הקורא מדין שומע כעונה? במה שונה הדבר מקריאת מגילה שם מצינו שניתן לברך (ברכה ראשונה), גם אם המברך אינו קורא בעצמו את המגילה?
3. שומע כעונה למי ש'פספס יום' אחד בספירה- על הצד שישנו דין של 'שומע כעונה' גם בספירת העומר (לחולקים על הלבוש והאגודה), יש לדון האם אדם ששכח לספור יום אחד מימי הספירה יכול להציע לבקש מאחרים שיברך עבורם ויוציאם מדין 'שומע כעונה', וכך ירוויח גם הוא שמברך ויוצא גם על פי אותם הסוברים שגם אם שכח יום אחד יכול לברך.
4. הוצאת אילם ידי חובה בקידוש- במידה וסועד עם בני הבית אדם 'אילם'- האם בעל הבית יכול להוציאו ידי חובת קידוש מדין 'שומע כעונה'?
כדי להשיב היטב על שאלות אלו עלינו לברר תחילה את גדרו של דין 'שומע כעונה'.
תשובה:
נתחיל בשאלה כיצד עובד דין שומע כעונה- כיצד יכול אדם לצאת ידי חובה המוטלת עליו עצמו, על ידי דיבור של חברו?
ישנן שלוש הבנות אפשריות בדבר, נפתח בשתים, לשלישית נגיע בעזרת ה' בהמשך הדברים.
ניתן להבין שגדרו של החידוש בדין 'שומע כעונה' הוא שנחשב הדבר שהשומע עצמו הוציא את המילים מפיו- כאילו דיבר ממש.
אולם ניתן לומר שגם לאחר החידוש של שומע כעונה- השומע רק שמע ולא הוציא את הדברים מפיו. אלא שהתחדש שניתן להסתפק בשמיעה אמירה/קריאה של אדם בר – חיובא המתכוון להוציאו ידי חובה.
א. שמיעת קדושה באמצע תפילת עמידה- נראה, שנחלקו בדבר רש"י ותוס': תוס' (סוכה לח, ב ד"ה שמע) דנים בשאלה מה יעשה אדם הנמצא באמצעה תפילת שמונה – עשרה בשעה ששליח הציבור הגיע לקדושה:
"וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס. וקשה.. אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו".
נחלקו אם כן רש"י ותוס' האם רשאי המתפלל להפסיק מתפילתו (כן היא דעת רש"י), או שמא אל לו להפסיק- ההפסקה מהווה הפסק.
ניתן לומר שמחלוקתם נעוצה בשני הצדדים שהעלנו בגדר דין שומע כעונה- תוס' למדו כצד הראשון שהעלנו- שהחידוש בדין 'שומע כעונה' הוא שנחשב הדבר שהשומע הוציא את המילים בפיו, ועל כן אם המתפלל יעצור ויכוון לצאת ידי חובה- יחשב הדבר שהפסיק בתפילתו בדיבור שאינו מנוסח התפילה. רש"י לעומתם למד כצד השני- שבדין שומע כעונה התחדש שניתן להסתפק בשמיעת דיבור, ועל כן, שמיעתו באמצע שמונה עשרה לא מהווה הפסק [כעין זה מבואר בקצרה בביאור הלכה סי' קד ד"ה ויהיה כעונה ].
ב. האם אילם יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה- השאגת אריה (תשו' ישנות סימן ו) דן האם אילם יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה. לכאורה נידון זה תלוי בשני הצדדים הנזכרים- אם הגדר הוא כצד הב'- שניתן לצאת בשמיעת דיבור- יתכן וגם אילם יוכל לצאת ידי חובה על ידי 'שומע כעונה'. אולם אם הביאור בדין שומע כעונה הוא כצד הראשון- שנחשב הדבר כאליו הוא עצמו הוציא את המילים בפיו- אילם שאינו יכול להוציא מילים מפיו לא יכול לצאת ידי חובה.
השאגת אריה עצמו מצדד שאילם יכול לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה:
"מכל מקום נראה לי דיוצא ידי חובתו אם שומע קריאת שמע מאחר, משום דשומע כעונה אמרינן נמי לגבי אילם אף על פי שאי אפשר לו לצאת על ידי עצמו כלל... הכא לכתחילה שומע כעונה דמי וא"צ לקרות בפיו דווק' ואפי' לכתחלה בשמיעה סגי ליה ופיו של חבירו כפיו דמי א"כ אפי' אם אינו ראוי לקרות בעצמו מחמת שהוא אלם מ"מ לא גרע בזה".
ג. לאור זה נשוב לספירת העומר- המשנה ברורה (גם במשנה ברורה וגם בביאור הלכה) הביאו שמקורם של הסוברים שאין דין שומע כעונה הוא בדרשת הפסוק "ולקחתם לכם"- שתהא ספירה לכל אחד ואחד. לכאורה ניתן לראות בפסוק זה מיעוט לדין 'שומע כעונה' בספירת העומר רק אם נאמר שגדר דין שומע כעונה הוא ששמיעת דיבור מועילה- ואם כן, בחס לספירת העומר חידשה התורה שצריך ספירה לכל אחד ואחד. אולם אם הגדר הוא שנחשב הדבר כאילו השומע הוציא בפיו, אם כן ישנה בסופו של דבר 'ספירה לכל אחד ואחד גם על ידי דין 'שומע כעונה'. ועל כן, על כרחנו להסביר את דרשת הפסוק לענין אחר (כפי שמבואר במשנה ברורה ובביאור הלכה ד"ה ומצוה, שם).
ואם כן, ייצא לכאורה שספקו של המגן אברהם- שורשו במחלוקת הראשונים הנזכרת.
ביחס לשאלתנו השלישית האם אדם ש'פספס' יום אחד מספירת העומר יכול להוציא אחרים ידי חובתם או לא. כמובן שכל השאלה היא על פי הסוברים שישנו דין שומע כעונה בספירת העומר, ונראה שתלוי הדבר בשאלה האם אדם שעקרונית שייך במצוה רק כעת אין שייך בקיומה מוגדר כבר חיובא או לא [אך אין ספק שאם האדם לא יוגדר כ'בר חיובא' אינו יכול להוציא גם לשיטתם של תוס' הואיל והמשמיע אינו בר חיובא].
ד. שומע כעונה בקריאת התורה- השו"ע בהלכות תפילה (קד, ז) פוסק כשיטתו של רש"י לגבי קדושה- שהנמצא באמצע תפילת עמידה ישתוק ויכוון לצאת במילותיו של שליח הציבור:
"אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה".
לפי דברינו, שלשיטת רש"י משמעות דין 'שומע כעונה' אינה שהשומע הוציא את הדיבור מפיו, אלא שניתן להסתפק בשמיעת דיבור, אם כן ביחס לקריאת התורה שצריך לקרוא בתורה (ומתוך הכתב) שמיעה לא מועילה כדיבור. מסיבה זו על העולה להוציא את המילים מפיו, ומנקודה זו עצמה משתלשלים והולכים שלושת דיני השו"ע הנזכרים.
הרב זו'לטי (משנת יעבץ או"ח סי' כו) מציין, שגם אם נאמר כדברי תוס' שנחשב הדבר כדיבור- עדיין ניתן היה להבין שניים מהדינים הנזכרים בשו"ע- דין הסומא ודין עם הארץ שאינו יודע לקרוא מתוך הכתב, מפני שעל אף שנחשב הדבר שכמי שהוציאו את המילים מפיהם- יש צורך שהקריאה תעשה מתוך הכתב (והסומא אינו רואה, ועם הארץ אינו יודע לקרוא).
דעת המהרי"ל שניתן להעלות סומא לתורה, הרמ"א בדרכי משה משיג עליו. כיצד ניתן להסביר את דעת המהרי"ל? הרי כפי שאמרנו- גם אם נלך בדרכם של תוס'- שדין שומע כעונה מגדיר את השומע כמוציא מפיו- מכל מקום אין קריאתו מתוך הכתב?
כאן נזקקים אנו לכיוון השלישי- צריך לומר שהמהרי"ל סבר שגדר דין שומע כעונה הוא שבעל הקורא הינו שליח של השומע (לשונו של החזון אי"ש היא שהשומע והקורא נהיים כאיש אחד). ועל כן, כאשר בעל הקורא קורא מתוך הכתב נחשב הדבר שגם השומע קרא מתוך הכתב. הרמ"א שחלק על הבנה זו סבר כצדדים הנ"ל.
להלכה, על אף שבדרכי משה השיג הרמ"א על דעתו, הביאו בהגהת השו"ע:
"ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ".
וביאר זאת בשער הציון (ס"ק ו):
"דדין זה של מהרי"ל, כבר כתב הדרכי משה בסימן קל"ה ובסימן קמ"א שלא נראה לו, בין בסומא ובין בעם הארץ [אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ], אלא מפני שנהגו העולם להקל בזה העתיקו הרמ"א".
מפורסמים דברי בעל 'בית הלוי' (עה"ת, עניינים שונים ד"ה מה שאמר) שבברכת כהנים לא יכולים הכהנים לצאת ידי חובת הברכה מדין 'שומע כעונה' מפני שישנה הלכה ייחודית באופן אמירת הברכה- שצריך לאומרה בקול רם. ואת אופן הביצוע הייחודי הזה מנגנון דין 'שומע כעונה' לא יכול להעביר.
לכאורה לאור הכיוון השלישי שעלה בביאור דעת המהרי"ל- לפיו ניתן היה להעביר את מעשה הקריאה ל'שומע', גם בברכת כהנים יוכלו הכהנים לצאת ידי חובתם בקריאה של אחד מהם מדין שומע כעונה.
ביאורים נוספים בספק המגן אברהם- כאמור, אנו ביארנו שספקו של המגן אברהם יסודו בגדר דין שומע כעונה, נעלה עתה שני כוונים נוספים בביאור הספק.
א- ניתן לומר שגם אם נאמר כדברי רש"י שדין שומע כעונה אינו מחשיב את השומע כאילו הוציא את המילים מפיו ממש, ניתן להבין שיועיל דין שומע כעונה בספירת העומר.
ותלוי הדבר בהבנת גזירת הכתוב של 'וספרתם'- שתהא ספירה לכל אחד- ניתן להבין שבא להוציא מספירה על ידי אדם אחר, אולם ניתן לומר שבא למעט הירהור- המהרהר בליבו את מנין הימים – לא נחשב כסופר, אולם שמיעה מאדם אחרת נחשבת יותר מדיבור ותועיל לו גם בספירת העומר.
ב- הסבר נוסף שקיים בשורש המח' שמעתי הרב שמואל ריינר ראש ישיבת מעלה גלבוע (בוגר ישיבתנו): הגאון ר' משעון שקופ מחדש (שערי יושר שער הספקות ה, יב) ש'ספירה'- מנין, נחשבת לספירה כאשר האדם יודע בוודאות את מנין הימים, אולם ספירה מספק- ספירה שאינה מוחלטת, אינה נחשבת לספירה. לאור זה ביאר הגר"ש שקופ מדוע בני חו"ל אינם סופרים מספק שני מניינים- כפי שנוהגים בשאר המועדים- מפי שספירה מספק- שאינה מוחלטת אין שמה ספירה כלל. ואף חידש ואמר- שבזמן הבית- שקידשו על פי הראיה ובני חו"ל לא ידעו את זמן פסח באופן ודאי, באמת גם נמנעו מלספור את ספירת העומר- מפני שאין בידם ידיעה ודאית על מנין הימים, ולספור מספק שני ימים- לא מועיל הואיל וספירה שאינה מוחלטת- אין שמה ספירה.
אם כנים הדברים, ניתן ללכת צד נוסף ולומר שיתכן ועבור ההחלטיות של הספירה צריך מעשה שיוכיח החלטיות. ולכן, השומע את הספירה מאדם אחר ואינו מוציא את הספירה מפיו- אינו עושה מעשה החלטי, ולא ניתן להגדירו כ'סופר', ועל כן אינו יוצא ידי חובה. ואפשר, שבנקודה זו עצמה הסתפק המגן אברהם.
עוד ניתן לחדש ולומר לאור כיוון זה, שיתכן ובקריאת שמע לא ניתן לצאת ידי חובה מדין 'שומע כעונה', מפני שקבלת עול מלכות שמים צריכה החלטיות- שכאמור צריכה לבא לידי ביטוי במעשה- דבר שלא יכול לקרות על ידי 'שומע כעונה'.
