שאלה שבועית - אין אדם משים עצמו רשע- יסודות וגדרים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בס"ד
שאלת רה"י
אין אדם משים עצמו רשע- יסודות וגדרים
מדברים היום הרבה בתקשורת על הנושא של 'עדי מדינה'. אנחנו לא נתייחס לנושא 'עד מדינה' בכללותו, אלא נדון בהיבט מסוים של נושא זה, והוא- האם ניתן לקבל את עדותו- המפלילה גם אותו עצמו, לאור ההלכה.
שורשה של השאלה נעוץ בכלל הידוע ש"אין אדם משים עצמו רשע" (ר' לדוג' כתובות יח, ב)- אין בכוחו של אדם להעיד ולספר על עצמו שעשה מעשה רשע. ואם כן, עד מדינה- שבכלל דבריו מעיד על עצמו שנהג שלא כשורה- לכאורה אינו נאמן בעדותו! כדי לברר את שאלה זו עלינו לעמוד ולברר מהו שורשו של כלל זה- ש'אין אדם משים עצמו רשע', ולאור זה- באיזה אופנים נאמר.
כדי לחדד את הדיון נביא מקרה נוסף אותו נעמת עם הטעמים השונים.
לווה שטוען שפרע את החוב אחר שהגיע זמן הפרעון- נאמן. בא לפנינו לווה הטוען שפרע את החוב אחר שהגיע זמן הפרעון, אולם עשה זאת בשבת- האם גם כאן יאמנו דבריו, או שמא הואיל ומשים עצמו כרשע (חילל שבת באיסור דרבנן) אינו נאמן, ויצטרך לשלם שוב.
מקור הדברים הוא בגמ' (ל, ב) המביאה מעשה שהיה:
"ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה מפלניא זבינא ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה פלניא גזלנא הוא! אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי אימלכי בך [התייעצתי איתך] ואמרת לי זיל זבין? אמר ליה השני נוח לי הראשון קשה הימנו, אמר רבא דינא קאמר ליה".
המערער אם כן חפץ להוציא את המחזיק בקרקע, וטוען שמה שייעץ לו (למחזיק) לקנות את הקרקע היה כדי שהוא, המערער, יוכל להשיב אליו את הקרקע בבצורה נוחה יותר. ורבא קיבל את טענתו של המערער.
הדבר מצריך עיון, שהרי המערער בדבריו אלו מעיד על עצמו שנהג שלא כשורה- ושם מכשול 'לפני עיור'! ואף שהמשמעות המפורסמת של דין זה היא האיסור להכשיל את חברו בעברה (ב"מ עה, ב), דרשו חז"ל מפסוק זה (בספרא, הובא ברמב"ם ספר המצוות ל"ת רצט) שאסור לאדם להשיא לחברו עצה שאינה הוגנת.
ואם כן נמצא שאותו מערער השים עצמו רשע בדיבורו, ואם כן צריך עיון מדוע קיבל רבא את דבריו וצידד בעדם?
תשובה:
הרב אהרן לייב שטיינמן בספרו אילת השחר מתקשה בקושי אותו עוררנו בסוגיא:
"צריך עיון קצת, דהא גורם להקונה רעה שיצטרך אח"כ לדון כדי להוציא כספו בחזרה מהאדם הקשה דהיינו מהמוכר הגזלן ואסור ליתן עצה רעה! וכ"כ להדיא בסמ"ע סי' קמ"ו ס"ק ל"ט ואיך נאמן להשים עצמו רשע שייעץ לו עצה רעה?
בתשובה לשאלה זו נביא חמישה כיוונים שונים, ולאור כל אחד מהם נשוב ונבחן את המקרה של לווה הטוען שפרע בשבת.
אולם תחילה נקדים ונדון שבטעמו של דין אאמע"ר
הרמב"ם בהל' סנהדרין (יח, ו) כותב:
"אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג, וכללו של דבר גזירת מלך היא".
הרדב"ז (בביאורו על הרמב"ם על אתר) מסביר את חתימתו של הרמב"ם בסוף דבריו שתלה את דין אין אדם משים עצמו רשע בגזירת מלך- "והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות ולפיכך כתב וכללו של דבר גזירת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם".
ועל כן מציע הרדב"ז הסבר נוסף:
"ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו".
אולם גם את דבריו חותם: "ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר".
הן הסברו של הרמב"ם והן הסברו של הרדב"ז ממקדים את ההסבר של כלל זה ביחס לדיני עונשים, אולם
מראשונים ומגמ' מבואר שדין זה רחב יותר- נציין כדוגמא לדברי תוספות (ב"מ ג, ב ד"ה מה) שהקשו:
"ואם תאמר והיאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני"?
והשיבו: "וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה".
עתה ניגש ליישוב השאלה בסוגייתנו- כיצד קיבל רבא את דבריו של המערער- שהשים את עצמו רשע- שהשיא עיצה שאינה הוגנת לחברו?
א) אין אדם משים עצמו רשע- בעדות בלבד- הרשב"ש אומר שכלל זה שאין אדם משים עצמו רשע נאמר בעדות בלבד, אבל בטענות שטוען האדם בכוחו להשים עצמו רשע. ולכן במקרה שלפנינו- כאשר בא המערער בטענה ואינו אומר את דבריו בתורת עדות, על אף שלדבריו נהג שלא כהוגן מקבל רבא את דבריו.
לאור זה: במקרה שטען שפרע את החוב בשבת- יהיה נאמן הלווה הואיל ואיננו מקבלים את דבריו בתורת עדות אלא כטענה.
ביחס ל'עד מדינה'- לאור הסבר זה- כאשר בא האדם ומעיד במשטרה כ'עד מדינה' דברים אינם נחשבים כעדות מצד דיני התורה, ועל כן ביחס אליהם לא נאמר כלל זה ש'אין אדם משים עצמו רשע'.
ב) אין אדם משים עצמו רשע כשיש לו רווח מסיפור זה- הרשב"א נשאל לגבי אדם שאומר שלווה בריבית ושילם את החוב עם הריבית, ועתה מעיד נגד המלווה- שהלווה בריבית- האם נאמן הלה בדבריו (אע"פ שמשים את עצמו בכך שלווה בריבית- דבר האסור מהתורה)? ומשיב, שהואיל ויש לו אינטרס- רוצה שהממון שניטל ממנו שלא בצדק בריבית ישוב אליו, ועל כן איננו נאמן על אף שמספר על עצמו שנהג שלא כהוגן.
לאור זה: בנידון שטען שפרע את החוב בשבת- הואיל ומעוניין להסיר מעליו את טענות האחר ולטעון שהשיב את החוב נאמן בדבריו (כמובן שלאור זה צריך להעמיד שמדובר באופן כזה שלא היתה לו כל אפשרות לפרוע בשום יום אחר. זאת משום, שאם היה לאל ידו לפרוע ביום אחר אין לו כל אינטרס לטעון שביצע את הפרעון- העבירה דווקא בשבת).
ג) במידה ולאור יישום הכלל ייצא שעבר עבירה חמורה יותר- הרב שטיינמן (שם) מציע ליישב: "והנה אם זה לא נכון נמצא דכעת עשה יותר עבירה שרוצה לגזול קרקע שלא כדין וא"כ יש סברא דנאמין לו".
לאור זה: במקרה שטוען שפרע את החוב בשבת רוצה הרב יצחק זלברשטיין שליט"א (בחשוקי חמד עמ' קצא) שהוא הדין הפורע בשבת- אם לא תאמין לדבריו בגלל שאינו נאמן לשים עצמו רשע, יתברר שעבר עבירה חמורה יותר, ועל כן אינו נאמן.
אולם ביחס של 'עד מדינה'- ללא עדותו לא יואשם בדברים חמורים יותר, ועל כן לכאורה לאור הסבר זה לא יהיה נאמן להשים עצמו רשע.
ד) יישוב נקודתי בסוגיא-באמת לא קבלנו את דבריו- עוד נתין לומר, שבאמת לא קיבלנו את דבריו מחמת דין זה שאין אדם משים עצמו רשע. אולם למרות שאינו נאמן בדבריו עורר הוא בלב בית דין את הספק שאולי כל מה שאמר באמת היה מחמת ש'השני נח לו הראשון קשה הימנו'\ ועל ןכ בית דין הוריד את הודאת הבעל דין שבדבריו.
אכן לאור זה: יהיה נכון הדבר נקודתית בסוגיא בבא בתרא, אולם בעלמא- הן בנידון של הלווה שטוען שפרע את החוב בשבת, והן ביחס ל'עד מדינה' עדיין יהיה תקף הכלל ש'אין אדם משים עצמו רשע', ולא יהיה כל תוקף ונאמנות לדבריו.
ה) הסבור שהדבר אינו נכלל בכלל 'רשע'- הרב יצחק זלברשטיין שליט"א מוסיף ואומר שלצערנו ישנם יהודים רבים שאינם יודעים שלתת עצה רעה זהו איסור מהתורה, וחושבים זאת להיתר גמור. ולכן לא נאמר ביחס לזה הכלל ש'אין אדם משים עצמו רשע'.
לאור זה: הלווה שטוען שהשיב את החוב בשבת לא יהיה נאמן בדבריו הואיל ומשים עצמו רשע בדבר הידוע לכולם שהינו רשע- לחלל שבת.
אין אדם משים עצמו רשע באיסור דרבנן- ישנה מחלוקת האם אומרים את כלל זה של 'אין אדם משים עצמו רשע' באיסורים דרבנן- התומים (כללי מיגו ס"ק קה) אומר בדעת ראשונים בכתובות שבאיסורים דרבנן אדם משים עצמו רשע. אולם רוב הפוסקים סבורים שאין אדם משים עמו רשע גם באיסורים דרבנניים.
לאור זה- במקרה של הלוואה- ניתן יהיה להאמין לדבריו של הלווה הואיל ומשים את עצמו כרשע באיסור דרבנן בלבד.
 האזן לשיעור |
הצפייה וההאזנה לשיעורים באתר זה מצריכים את התוסף של פלאש. אם אינכם רואים כאן את הנגן אנא גשו לכתובת זו והורידו את הנגן ללא תשלום. |
 הורדות |
|
להורדה יש לבצע קליק ימני ואז בחירה ב "שמור יעד בשם...": |