שאלת השבוע - פריעת חוב תשלום טרם הגעת מועד הפרעון

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

הגמרא במסכתנו (ה, א) מביאה את דברי ריש לקיש: "אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו".

נעסוק היום בשלושה מקרים העוסקים בתביעת פרעון חוב שהתובע טוען שלא נפרע והנתבע כנגדו טוען שכבר פרע את החוב:

מקרה א'- [בא לפני בית דין בבני ברק]: אדם השכיר דירה במשך עשר שנים לשוכר מסויים, והיו ביניהם יחסים תקינים ואימון. לאחר עשר שנים, בא המשכיר לשוכר ואמר לו שהוא אינו מעוניין לחדש את החוזה, מפני שבנו מתחתן והוא זקוק עבורו לדירה. בתאריך בו נגמר החוזה תוך כדי שמפנה השוכר את הדירה בא המשכיר ותבע ממנו את התשלום עבור החודש האחרון. השוכר טען בתוקף שבפעם הראשונה ששילם לפני עשר שנים שילם בתחילת החודש, ואם כן כל תשלום שעשה לאורך השנים היה על החודש הבא ולא על החודש הקודם. המשכיר טוען כנגדו- שאף אחד לא משלם מראש, אולם הוא אומר שאינו זוכר מה היה לפני עשר שנים- בתשלום הראשון (הגורר אחריו את כל התשלומים).

צריך לברר שני דברים: א. האם ריש לקיש אמר את דבריו גם כאדר התובע טוען שמא? ב. האם ישנו צד לחלק בין שכירות להלואה?

מקרה ב'- [שאלה שבאה לפני בית הדין לממונות ברמת גן, בפני הרב צבי יהודה בן יעקב]: בתל אביב בשנת תשמ"ז עשתה אחת החנויות למוצרי חשמל מבצע % 30 הנחה על כל מוצרי החנות. אשה אחת באה ורכשה שני מקררים ושתי מכונות כביסה עבור ילדיה, וסיכמה עם המוכר שכאשר הילדים יתחתנו תספק להם החנות את המוצרים.

כעבור שנתיים התחתנה ביתה של האשה והחנות אכן סיפקה לה את המקרר ומכונת הכביסה. כעבור תשע שנים התחתן הבן, והאשה התקשרה לחנות ובקשה שיספקו את הסחורה. המוכר טען בפניה שאצלו רשום שכבר סיפק לה את מלוא התחייבותו. הם באו בפני בית הדין שיכריעו ביניהם.

הדיינים שאלו את המוכר האם הוא יזם את סיפוק הסחורה כי הפריע לו שהסחורה נמצאת במחסן או שמא סיפק את הסחורה לבקשת הלקוחה, והוא השיב שאינו זוכר, רק שנאמן עליו הרישום במחשבו.

כאשר ביקשו ממנו שימציא בפניהם את החשבונית עם החתימה המאשרת את קבלת הסחורה אמר הלה שעל פי התאריך המופיע במחשב הסחורה סופקה לפני יותר מארבע שנים, כך שלא היה עליו לשמור את הקבלה.

עם מי הדין- עם הלקוחה או עם המוכר? וכן האם יש הבדל בין מקרה בו סופקה ההזמנה לבקשת הלקוחה לבין אם סופקה ההזמנה לבקשתו?

מקרה ג'- ישנו יבואן הרוכש מוצרי חשמל בחו"ל ומספק אותם לחנויות בארץ. באחת הפעמים הזמין ממנו בעל חנות בתל אביב מכשירים רבים. כשסופקו המוצרים כעבור שבועיים פנה היבואן אל המוכר וביקש ממנו תשלום. המוכר טען שכבר שילם בזמן הזמנת המוצרים, ואף קיבל הנחה על כך ששילם במזומן. היבואן כנגדו טוען שאצלו במחשב מופיעה שהמוכר לא שילם. היבואן מודה שמוכר זה שילם לפעמים כבר ביום ההזמנה, אך טוען שבפעם הזאת לא שילם, מפני שאם היה משלם היה מופיע הדבר במחשב. ובאו לפני בית הדין שיכריעו ביניהם.

כדי להגיע להכרעת הדין בשלושת מקרים אלו, עלינו להשיב על שאלת יסוד בדברי ריש לקיש:

ידוע שרוב עדיף מחזקה (קידושין פ, א) ורוב אינו מוציא ממון (ב"ק כז, ב ועוד), ואם כן ודאי שגם חזקה אינה מוציאה ממון. ואם כן צריך עיון כיצד מורה ריש לקיש להוציא ממון על בסיס חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו? זאת ועוד שחזקה זו עצמה מתבססת על רוב- ואין הולכין בממון אחר הרוב?

תשובה:

נפתח בתשובת השאלה בדברי ריש לקיש- כיצד ניתן להוציא ממון על פי החזקה- הרי אפילו אחרי רוב אין הולכים בממון, נשיב עליה, ולאור התשובות ניגש למקרים השונים:

מצינו ארבע תשובות בדבר:

א- המהרי"ט (אבן העזר ב, כז) משיב, ש'רוב', וכן רוב החזקת אינן מבררות לנו מה המציאות אלא הינן 'הנהגה'- שאמרה תורה ללכת על פיהן. לעומת זאת חזקה זו שאין אדם פורע תוך זמנו- מבוססת על סברה מציאותית חזקה- אדם לא משלם כל עוד הוא לא חייב. ועל כן, בשונה משאר חזקות חזקה זו מבררת.

מכאן נובע ההבדל בין חזקה זו לשאר 'רוב'ין וחזקות- אמנם אין בכוחה של חזקת הנהגה להוציא ממון, אבל חזקה המבררת מוציאה ממון.

חזקה זו- הינה חזקה הנובעת ממצבו של הנתבע- הלווה, אדם מטבעו- כל עוד שאינו חייב לשלם אינו משלם, ולכן, גם אם התובע בא בטענת שמא, חל חיוב על הנתבע וכל עוד לא יוכיח ששילם יהיה חייב לפרוע את חובו.

ב. רבי שמעון שקופ משיב, שהטעם שאין הולכים בממון אחר הרוב הוא מפני שכדי להוציא ממון צריך ודאות- ואף כאשר יש רוב המטה לצידו של התובע, עדיין ישנו מיעוט המטה לצד הנגדי. אולם בחזקה זו שאין אדם פורע תוך זמנו היא כל כך איתנה, עד שישנו רק מיעוטא דמיעוטא של אנשים הפורעים תוך זמנם. ומיעוטא דמיעוטא כמאן דבטיל דמי- ועל כן ניתן להוציא לפיו.

גם לדבריו נוציא מהנתבע אפילו במקרה של שמא- שהרי גם במקרה של שמא החזקה נשארת איתנה.

ג. רבי עקיבא איגר (כתבים סי' קצז) אומר שמעבר לחזקה עצמה- שאדם לא עשוי לפרוע תוך זמנו, ישנה חזקת חיוב ומצטרפת לחזקה אין אדם פורע תוך זמנו- ובצירוף שתי החזקות יחד ניתן להוציא ממון, ולכן בכוחה של החזקה כאן מוציאה ממון .

מדברי הסמ"ע מבואר שחזקת חיוב קיימת רק כאשר המלווה דורש את הכסף, אבל במידה והמלווה בא בטענת שמא כבר אין חזקת חיוב. לפי זה, לא ניתן יהיה לצרפה ולהוציא ממון לפיה- בשונה ממה שהתבאר לשני ההסברים הראשונים.

התומים אומר שאמנם החזקה במקומה עומדת גם כאשר טוען התובע שמא, אבל עצם זה שהינו שמא ולא ודאי- מהווה ריעותא לטענתו של התובע ולכן מתקבלת טענתו של הלוה ונאמן לומר פרעתי. ולכן במידה והמלוה נפטר ובים היתומים לתבוע את פירעון החוב בטענת שמא- הואיל ולא היה להם לדעת לא נוצרת ריעותא בטענתם, ועל כן יצטרך הלווה לשלם.

אם כן, במקרה א'- לרבי עקיבא איגר על פי הסמ"ע והתומים- ייפטר השוכר מתשלום, לעומת זאת לקצות ולגרש"ש כן יצטרך לשלם.

ד. רבי איסר זלמן מלצר בספרו אבן האזל אומר שבדרך כלל נאמן אדם לטעון 'פרעתי' הואיל והחוב עומד לפרעון, ועל כן חזקת חיובו הינה חזקה העשויה להשתנות, אולם תוך הזמן- הואיל והחוב אינו עומד לפירעון אינו נאמן לטעון שפרע.

הגמ' (ה:) אמרה ש"כל שפא ושפא זימניה הוא". דנו האחרונים מה יהיה הדין במידה ובנו את השפא (שורת הלבנים בבנין) הראשונה של הכותל ולא בנו את השפא השניה והשכן הנתבע לתשלום אומר שכבר שילם גם על השורה השניה שעדיין לא נבנתה- לכאו' לדברי ר' איסר זלמן, ודאי שלא יהיה נאמן בטענתו- שכבר שילם, שהרי עדיין לא קיבל את ההנאה- וכרגע החוב אינו עומד לפירעון כלל, אכן השואל ומשיב (מהדורא קמא ח"ג סי' קפא) אומר שנאמן בטענתו וייפטר מהתשלום מפני שכאן אין עליו חזקת חיוב כלל ועל כן- על פי שיטתו של רבי עקיבא איגר הנ"ל- שניתן להוציא ממון על ידי חזקת אין אדם פורע תוך זמנו רק בגלל חזקת החיוב הנלווית אליה, הואיל ואין לו חזקת חיוב נאמן ולא ניתן להוציא ממנו ממון.

גם לשיטת המהרי"ק ור"ש שקופ שגם בטענת שמא של התובע אומרים אנו שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, עדיין יש לדון האם יהיה הבדל בין שכירות להלוואה.

נחלקו הראשונים האם אומרים אנו 'חזקה אין אדם פורע תוך זמנו' ביחס ל'סתם הלואה' (הלוואה שניתנה ללא קציבת זמן מפורשת). השו"ע (חו"מ עח, ח) פוסק שלגבי סתם הלואה נאמן הלווה לטעון שפרע, ואילו לגבי סתם שכירות פוסק השו"ע (חו"מ שיז, א) שלא נאמן לומר שפרע- ולכאורה סותרים הפסקים זה לזה?

בהסבר הדבר מוצאים אנו שני כוונים עיקריים: א) הקצות משיב, שחזקה זו שאין אדם פורע תוך זמנו בנויה על הנורמות של בני אדם- ובסתם הלואה יש המחזירים קודם, ועל כן ייאמן הלווה לומר שהחזיר קודם, מה שאין כן בשכירות שאין מנהג לשלם קודם הזמן- נשארת החזקה על כנה.

לפי זה במידה ונמצא שהמציאות השתנתה, ודרך לשלם שכירות גם מתחילה- לא נאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו גם ביחס לשכירות.

ב) השואל ומשיב ופוסקים נוספים מחלקים בין שכירות להלואה באופן אחר- בהלואה- כבר מהרגע הראשון חל חיוב על האדם לשלם את הכסף- ועל כן במידה ולא היתה קציבת זמן, בסתם ניתן לקבל את טענתו ששילם, אולם בשכירות- בתחילת החודש- כלל לא נהנה ועל כן ודאי שלא שילם, ולכן אפילו בסתם שכירות איננו מקבלים את טענתו- שפרע מתחילה.

לדברי השואל ומשיב, יתכן שאפילו לדברי הסמ"ע שאמר שבשמא לא אומרים את חזקה זו- היינו בהלוואה, אבל בשכירות גם הוא יסכים שחזקה שהאדם לא פרע עדיין את דמי שכירותו.

מקרה ב'- (בו טוען המוכר שעל פי הרישומים סיפק גם את המקרר ומכונת הכביסה הנוספת והלקוחה טוענת שלא קיבלתם) כאן עלינו לבדוק מה טוען המוכר: האם טוען שסיפק את המוצרים לפי בקשתה, או שסיפק את המוצרים מפני שתפסו לו מקום במחסן.

אם המוכר הוא טוען שסיפק את המוצרים לפי בקשתה- אם כן כבר הגיע זמן הפרעון (שהוא הזמן שתיתבע ממנו), ולאחר זמן הפרעון אדם פורע- ופשיטא שיהיה נאמן. אכן לאור זה, גם אם אומר המוכר שלא ביקשה אלא שהוא סיפק לה את זה מחוסר מקום, נאמן במיגו שיכל לומר שסיפק לה את המוצרים לפי בקשתה, ונאמן.

[יש לדון האם יכולה מצד הדין להשביעו שבועת היסת, ועל כן, הואיל ובימנו אין משביעים יש הרוצים לומר שתוכל לדרוש שליש מהתשלום (חו"מ ח"א סימן לב). אך מנגד ישנם דיינים רבים שאמרו שהולכים על פי ראות הדיין את נתוני המקרה].

מקרה ג'- (בו טען המוכר שכבר שילם ליבואן ביום שסיכמו ביניהם) השואל ומשיב אומר שכל מה שאמרנו שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו היינו במידה ואין לאדם רווח מפרעון בתוך הזמן, אבל אם האדם מרוויח מפרעון בתוך הזמן- כגון שיקבל הנחה וכדו' (כמובן באופן בו אין בעיה מצד הלכות ריבית)- אם כן יש לו ענין לשלם, וביחס לזה לא נאמר שחזקה שלא פרע תוך הזמן. ועל כן פסק בית הדין בתל אביב שנאמן המוכר לומר שפרע- שהרי קיבל הנחה בעקבות פרעונו המוקדם

לאור טענה זו של השואל ומשיב- יתכן וישפיע הדבר גם על הגין במקרה ב'- זאת משום שיש למוכר הנאה מכך ש'יפרע' את המוצרים מוקדם, מפני שעל ידי זה יתפנה מקום בחנותו, ועל כן, יתכן שבזה אומרים אנו שאדם פורע גם בתוך זמנו.