שאלת ראש הישיבה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

דלג לקבצי השמע

בס"ד

הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף

 

למדנו בסוגיא במסכתנו (ג:) על איסור סתירת בית כנסת:

"אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי".

סוגיא זו על פרטיה השונים היוותה את אחד מאבני היסוד לדיון סוער שאירע לצערנו פעמיים במשך שנות קיומה של מדינת ישראל- בגירוש מימית ולאחר מכן בגירוש גוש קטיף- מה לעשות עם בתי הכנסת- האם להשאירם על מקומם בשלימות ולהימנע מפגיעה בבתי הכנסת בידיים על ידי יהודים, ובפרט שנעשה על ידי מדינת ישראל. או שמא להורסם בצורה מכובדת כדי שלא יפלו לידיהם של הפורעים הערבים שיחללו את בתי הכנסת בצורה קשה מאוד?

הדבר עורר פולמוס נרחב- הרב הראשי דאז הוציא פסק המתיר את הריסת בתי הכנסת, וכנגדו רבים מגדולי הדור התנגדו להריסה וקראו למונעה- ביניהם- הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והרב עובדיה יוסף זצ"ל, ועוד רבנים רבים.

בפתיחת הדיון עלינו לזכור שבהריסת בית הכנסת (שלא על מנת לחזקו/לבנותו במקום אחר) ישנו איסור תורה לחלק מהראשונים מכח האיסור "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד), הקיים רק כאשר אדם מישראל הורס את בית הכנסת בידיים.

ראשית רוצים אנו לשאול- מה אפשר ללמוד מהסוגיא שלנו (ג:) ביחס לשאלה זו?

שנית- השבות יעקב (חלק ג סימן י) נשאל:

"נשאלתי בשנת תפ"ג בחדש ניסן מאיזה מנהיגים פה ק"ק מיץ ע"ד כתבי קודש הקרועים והבלואים שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקי' הבתים לימי הפסח ואין עליות ב"הכ מספיק להכילם גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בבית הקברות ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא"?

השבות יעקב משיב שלדעתו במצב כזה מותר לשרוף את כתבי הקודש על ידי יהודים כדי שלא יתבזו בצורה קשה הרבה יותר על ידי הגוים המשתמשים בהם לקינוח. ומוכיח זאת משאול המלך ששלח יד בנפשו כדי שלא יתעללו בו הפלישתים ויווצר חילול ה' גדול יותר. ואם לשלוח יד בנפש מותר כדי למנוע חילול ה' גדול יותר כל שכן שלשרוף את כתבי הקודש, יותר עבור זה.

האם ניתן ללמוד מהנידון של השבות יעקב- שהתיר לשרוף את כתבי הקודש הבלויים כדי שלא יתבזו יותר, לנידון של הריסת בתי הכנסת?

 

תשובה:

שאלת הריסת בתי הכנסת לאחר הגירוש הגיעה לבית המשפט העליון אחדים מהשופטים היו שומרי תורה ומצוות כדוגמת אדמונד לוי ז"ל ואליקים רובינשטיין, והם ביקשו לשמוע את חוות הדעת ההלכתית של העולם הרבני.

אחד הדברים המצערים מאוד היא שבית המשפט ראה צורך לבקש חוות דעת לגבי בתי הכנסת- כשאלה הלכתית, אך על עצם הגירוש לא ראה צורך לשאול את עמדת ההלכה- הואיל וראה בה שאלה פוליטית גרידא, דבר שכמובן אינו אמיתי ונכון.

המצדדים בהיתר תלו את היתרם בג' מקורות:

א. למדו מדברי השבות יעקב עיקרון שמותר לשרוף את הגניזה בידים כדי שלא יווצר חילול השם בשימוש הגוים בהם. וה"ה כאן יש להרוס את בתי הכנסת כדי שלא יווצר חילול ה' גדול יותר.

ב. הרב ליכטנשטיין רצה לומר (במכתב שאלה שכתב לרב אברהם שפירא זצ"ל) שהאיסור לנתוץ בית כנסת הוא רק בדרך השחתה (כ"נ ברמב"ם). ועל כן כאן שהורסים את בית הכנסת לא לשם השחתה אלא דווקא מפני כבודו של בית הכנסת- למנוע אפשרות שהגויים יחללוהו, לא נכלל הדבר באיסור.

[נביא שתי דוגמאות ליישומו של עיקרון דומה במקומות נוספים בהלכה-

הרב אליהו בקשי דורון נשאל (שו"ת בנין אב חלק ב סימן נד) אודות אשה שהרתה לפני חתונה והפילה ובעלה אינו מודע לזה, ועתה הביאו ילד לעולם והאב חושב שהוא הבכור 'פטר הרחם' שלה ויש לפדותו. האשה יודעת שאין הוא פטר רחם ושברכתו של בעלה בפדיון הבן תהיה לבטלה, רק לא רוצה לספר לו.

שאלה דומה נשאל גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר חלק ח יו"ד סימן לב) והוא רוצה לומר שאין כאן הוצאת ש"ש לבטלה כי האדם אינו מודע בשעת הברכה לכך שאינו מחוייב והוא מתכוון בברכתו לכבוד ה', כלשונו:

"ואיסור זה אינו מפורש בתורה, כי רק כשמזכיר שם שמים לשוא ממש חשיב איסור מפורש בתורה, אבל כאן אינו לשוא, שהוא סבור שהוא מצוה גמורה, וכ"ש שנחשב כאונס גמור, ואין כאן שם איסור כלל". (לכאורה בדבריו אלו אין קשר לנידון דידן- לא רואים את העיקרון שכאן בא לידי ביטוי שורשו הרעיון של האיסור).

וכן מביא שם נידון דומה בעיקרו:

"ומצאתי בשו"ת אבני צדק (חאו"ח סי' יז), שנשאל אודות מגיה ס"ת אחד, שמצא טעות בספר תורה, ואין בעיר סופר שיוכל לתקנו קודם השבת, האם מחויב להודיע לציבור שלא יקראו בספר תורה בשבת בברכות, או שתיקתו יפה מדיבורו?"

 וכתב הרב עובדיה ביחס לשאלה זו:

ובלאו הכי נראה לי דבר חדש, שאפי' למאן דאמר שאיסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא, שאני הכא שהצבור אינם יודעים שיש טעות בס"ת, ואינו עולה על דעתם שאינם צריכים לברך על קריאת ס"ת, ואדרבה הם סוברים שמחויבים הם לברך קודם קריאתם, ואין להם כל כוונה להוציא שם שמים לבטלה, אפילו כשיוודע להם אח"כ שלא היו צריכים לברך, לא עברו עבירה דלא תשא כלל, דהאי מילתא תליא בכוונת המברך, שאם מכוין לשוא עבירה היא, אבל אם אינו מכוין לשוא לאו עבירה היא כלל, אפי' כשנודע להם אחר כך שאין צריך לברך.

ג. בנוסף מבססים את ההיתר על דין תיוהא המופיע בסוגייתנו:

הגמ' (ב"ב ג, ב) מסייגת שהאיסור להרוס בית כנסת טרם שבנו בית כנסת אחר אינו כאשר הורסים את בית הכנסת בגלל שמצאו שהבניין רעוע ועלול ליפול:

"ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא, אבל חזי בה תיוהא - סתרי ובני".

ונפסק הדבר בשולחן ערוך (או"ח קנב):

"אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס  שלא יבנו האחר; אלא בונים אחר תחלה, ואח"כ סותרים הישן... והני מילי, שהיה הראשון חזק; אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה".

וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק ט) לחדש על פי הט"ז שגם אם ישנה מניעה אחרת לשוב להשתמש בבית הכנסת (אפילו שאינה מניעה פיזית- מחשש שבית הכנסת יקרוס) נכלל הדבר בכלל 'תיוהא':

"והוא הדין כשגזר מלכות שלא יתפללו עוד באותו בית הכנסת ומן הנמנע להשתדל . כתב הט"ז מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אחר כך האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם".

לאור יסוד זה של הט"ז- שתיוהא יאנו דבר פיזי רצו לחדש ולומר שניתן להרוס את בתי הכנסת במקומות מהם אירע הגירוש הואיל וכבר לא נתין להתפלל בהם.

 

מנגד, החולקים חלקו על שלושת המקורות שהביאו, וסברו שהאיסור החמור נשאר על מקומו:

ונביא את תשובתם על ראשון ראשון:

א. בעל שו"ת באר שבע (סימן מג) חולק על השבות יעקב [הבאר שבע אמנם חולק על פסיקתו של השבות יעקב אולם לא ראיתי בתשובתו את הסברים אלו] ואומר שודאי שאסור לשרוף את הגניזה כדי שהגויים לא יעשו את זה. וראיתו משאול אינה נכונה, זאת משום ששאול לא התאבד כדי למנוע חילול ה'- אלא כי חשש שנפילתו ביד פלישתים חי תגרום לפגיעה גדולה יותר ולחללים רבים יותר מפני שכשהעם יראה שמנסים לפגוע במלכם- ילחמו ביתר עוז וחירוף נפש. וכן עלול הדבר לגרום לעידוד הפלישתים להמשיך ולהכות בעם ישראל.

ב. הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה חלק ה סימן א) אומר שעצם זה שיהודים יהרסו בתי כנסת זה עצמו גם כן פעולה של חילול ה'- ושונה הדבר משריפת כתבי הקודש- שאמנם עובר על איסור שריפת כתבי הקודש אולם ניתן לעשותה בצינעא באופן שלא יתחלל שם ה'. אולם בהריסת בתי הכנסת על ידי יהודים ובפרט על ידי מדינת ישראל- ישנו מלבד איסור נתיצת בית הכנסת חילול ה' גדול, ועל כן מנין לנו שניתן יהיה גם בזה להתיר לעשות על ידי ישראל? [ואף שיתכן ובהריסת הגויים יהיה חילול ה' גדול יותר (כפי שבאמת ראינו שקרה בפועל) לא ניתן לחלק בזה בין חילול קצת פחות גדול לחילול יותר גדול].

ג. ביחס להגדרת איסור נתיצה ל"דרך השחתה" בלבד- הרב אב"י סילבצקי (חתן נכדתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל) במכתב תשובה לרב ליכטנשטיין אמר שההגדרה של איסור נתיצת בית כנסת ל'דרך השחתה' אינה הגדרה במחשבת הפעולה- שאם האדם עושה את המעשה שלא מתוך כוונת השחתה אינו עובר על איסור, אלא זוהי הגדרה באופן ביצוע הפעולה- האם עושה פעולה של תיקון הבית כנסת או פעולה של קלקול.

ואם כן כאן, הריסת בתי הכנסת אמנם לא נובעת מתוך רצון להשחיתם ולהורסם אלא מתוך רצון לשמור על כבודם, אך באופן מעשי הינה פעולת הריסה.

ד. ביחס לטענת 'תיוהא' מצד חוסר יכולת השימוש- שונה הדבר, שהרי גם הט"ז בהתירו להרוס את בית הכנסת מחוץ לעיר- על מנת לבנות את בית הכנסת בתוך העיר, אך כאן הורסים שלא על מנת לבנותם (על אף שיתכן שיבנו בתי כנסת- לא הורסים כדי להשיג חומרים/כסף לבתי הכנסת החדשים שייבנו), ועל כן בזה אין היתר להרוס את בתי הכנסת.

 

האם ניתן לפדות את קדושתם של בתי הכנסת ובכך להפקיע את קדושתם ולהתיר את הריסתם?

נחלקו הראשונים בגדרה של קדושת בית כנסת- לרמב"ן בית הכנסת הוא רק תשמיש מצוה וברגע שלא משמש יותר לכך פקעה 'קדושתו'. אולם ראשונים רבים חולקים ואומרים שקדושתו של בית הכנסת עצמית- ועל כן קיימת ועומדת גם כאשר פסק השימוש בו. ולכן מסיבה זו גם לא ניתן לעשות לראשונים החולקים על הרמב"ן פדיון לבית הכנסת.

 

מקור היכולת לפדות את קדושתו של בית הכנסת היא מהגמרא במגילה (כה, ב), ושם רואים אנו שצריך שני תנאים- שיהיו בתי הכנסת של כפרים (שאינם עומדים לשימוש אורחים ונבנו רק על ידי אנשי הכפר- בשונה מבתי כנסת של כרכים), ושנית- שהדבר יעשה על דעת שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר.

בנידון שלנו נכונותם של שני הסעיפים מוטלת בספק- ראשית לא ברור שבתי הכנסת האלו מוגדרים כבתי כנסת של כפרים (בפרט שהמדינה היתה שותפה במימון הבניה לכל הפחות של חלק מהם. נציין כמובן ששותפות זו לא מקנה לה בעלות- שתאפשר לה לאפשר את ההפקעה).

שנית, 'שבעת טובי העיר' של ישובים לאו לא רצו לדון בהפקעה כזאת בזמן שהישובים עמדו על תילם- קודם הגירוש. ולאחר הגירוש- יש לדון האם מוגדרים עדיין כשבעת טובי העיר והאם יש להם את הסמכות להפקיע את הקדושה ממקומות אלו- כאשר אינם גרים בישוב ואין משמעות להחלטותיהם לגביו.

כפי הידוע, לבסוף לאחר לחצים רבים (ועל אף החלטתו של בית המשפט העליון להרוס את בתי הכנסת) מדינת ישראל נמנעה ברגע האחרון מהריסת בתי הכנסת. בתי הכנסת נפלו ביד אויב וחוללו ביד קשה על ידי הפורעים הערבים.