פר' שופטים - בענין "לא תסור" - אמונת חכמים
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
פרשת שופטים, בענין לא תסור-אמונת חכמים
דברים פרק יז:
(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ד’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:
א
וכתב הרמב"ן על פסוק יא:
(יא) ימין ושמאל - אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה א):
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:
לכאורה יש סתירה ברמב"ן, בתחילה כתב: "אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו... ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין ר' יהושע עם ר"ג ביום הכפורים שחל להית בחשבונו" משמע ברמב"ן שיכולים לטעות והתורה צותה לקבל דבריהם אפילו טועים. ובסוף כתב הרמב"ן "כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול" וצריך עיון. ועוד קשה מה מביא ראיה מר"ג ור' יהושע והרי שם מיירי בקידוש החדש שמפורש "אתם, אפילו מוטעין ואפילו מזידין".
א"כ האם בי"ד הגדול יכול לטעות או לא יכול לטעות? והרי מפורש בתורה את הקרבן שבית הדין הגדול מביאים כאשר הם טועים וזהו פר העלם דבר של ציבור. יתר על כן, מבואר במשנה בהוריות דף ב' ע"א:
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב"ד הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בב"ד פטור
ושואלת הגמרא בדף ב' ע"ב, אם הוא תלמיד הראוי להוראה, הרי אם יודע שבית דין הגדול טועה הרי הוא מזיד, ומדוע אם עשה כפסק בית הדין חייב קרבן והרי הקרבן בא רק על שוגג. ומתרצת הגמרא:"כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי' לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים". כתב שם תוספות הרא"ש בשם הירושלמי:
כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם, ת"ל ללכת ימין ושמאל את שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שמאל.
ולכאורה הרי זה סותר את הדרשה שהביא הרמב"ן על התורה בשם רש"י שאפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין?
באר סוגיא זו הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שורש ראשון וכתב שאם מי שראוי להוראה וחושב שבי"ד הגדול טועה, אינו רשאי להתיר לעצמו דבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו. וצריך לבא לפני בי"ד הגדול ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו. ואם הסכימו כלם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהג כדעתם. כיוצא בזה מבואר בסוגיה במסכת עירובין דף ס"ז ע"ב:
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי, א"ל אביי והא שלא ערבינן, א"ל נסמוך אשיתוף, א"ל הא לא שתפינן, נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן, בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה וברבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.
הרי שבדאוריתא אסור לו לנהוג כרבו אם חושב שטועה, והוא הדין בבית הדין הגדול כשחושב שהם טועים אסור לו לעשות עד שמברר אתם, כפי שמי שחושב שרבו טועה צריך לשאול לפני שהוא עושה.
בספר ה
שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעו אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהי חורבן הדת.
לפי דעת ה
ובגמרא בבא מציעא דף פו ע"ב מובאת המחלוקת הידועה שבין הקב"ה לבין מתיבתא דרקיע:
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא ואמרי מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות
ומסביר גמרא זו הר"ן בדרשות בדרוש החמישי:
וזו ההגדה צריכה ביאור, כי באמת לא היו משימים פקפוק במה שהשיגו מהשם יתברך שהיה מטהר, וידעו בבירור שהוא האמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני. אבל הגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, היו אומרים טמא, [כיון] שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, [ולכך] היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אף על פי שהוא אמת, איננו ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טיהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר, אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו, ולא נסתפק להם שהענין מאת השם יתברך, כמו שלא סופק על אלו, ואף על פי כן אמר [ר' יהושע] אין תורה מן השמים. ולפיכך אמר[י] מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, ולא באה לו ההכרעה מן הנאות, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבתי, אלא שהכריע [כפי] ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהן. ומה שהיו מטמאין, לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלימוד תורה בחייהם.
ובהקדמת הקצות כתב על זה:
וכל הרואה זה ישתומם ולבבו יחרד. אם בני עליה שזכו להיות מבני מתיבתא העליונים. לפני אדון האדונים. לא השלימו שכלם שכל האנושי מפני עומק המושג וקוצר המשיגים. או מהתרשלות בלימוד התורה בחייהם ואם הראשונים כמלאכים ומה יעשו חלושי השכל כמונו אשר בטרדת הזמן טרודים.
לפי דברים אלו יתכן שאין אמת אובייקטיבית, והאמת נקבעת לפי מה שמחליטים בארץ. ויתכן להסביר את דברי הרמב"ן עה"ת, שיש סייעתא דשמיא מיוחדת שלא יטעו, היינו שלא יפסקו פסקים סותרים זה את זה. אבל עצם הפסק, יש לקיים אפילו טועים, כפי שכתב הרמב"ן בתחילת דבריו.
מה היא אם כן "אמונת חכמים"? ע' חזון איש באמונה ובטחון פרק ג' סעיף ל' שכתב שצריך להאמין שהרב פסק ללא נגיעה. (וזה כתב כנגד בעלי המוסר שכתבו שבכל אדם יש נגיעה). ועיי"ש שהשוחד היא מחוקים ולא דין משפטי.
ב
פשטות הפסוקים ורמב"ם הלכות ממרים שלא תסור שייך רק לבי"ד הגדול. ע' בתחילת הלכות ממרים:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל...
אבל לכאורה בראשונים משמע שלאו דוקא בבית הדין הגדול, ע' רמב"ם בהקדמת משנה תורה שמדבר על הגמרא:
גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן. ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא. הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו.
ומשמע שלאו דוקא בית דין הגדול אלא בית דין שבכל דור ודור. וכן הרמב"ן שהבאנו בתחילת דברינו הרי מוכיח מרבי יהושע ורבן גמליאל שהיו ביבנה ולא בבית דין הגדול בלשכת הגזית. אלא שבספרי (פסקה קנג) מובא: "ובאת, לרבות בית דין שביבנה"[1]
ובספר ה
משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות... על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל.
אלא שבדעת ה
הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
אבל הרמב"ן חולק על הרמב"ם וכתב בשורש הראשון בספר המצות:
אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם.
אם כן זו מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן האם לא תסור קיים על כל מה שבית הדין אומרים או רק על דברים שנדרשו בשלש עשרה מידות או הלכה למשה מסיני. והנה, בספר ה
ועובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה כגון באחת משלש עשרה מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכענין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שביטל עשה שבו...
ואם לגבי בית דין הגדול כותב ה
[1] אבל עיין אנצקלופדיה תלמודית ערך בית דין הגדול הערה 209: שכתב ע"ז: "וע"ע זקן ממרא שאין חייבים מיתה על המראתם אלא בבי"ד שבירושלים. ועי' מרגניתא טבא לסהמ"צ שורש א שאף על עשה ול"ת אין עוברים אלא על בי"ד שבירושלים ולא שביבנה, ולא הזכיר הספרי והירוש'."
