פר' עקב - מצות תלמוד תורה
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
פרשת עקב – מצות תלמוד תורה
דברים יא, יט:
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
ובגמרא קידושין דף כט ע"ב: "ללמדו תורה. מנלן דכתיב: (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב: ולמדתם."
עיקר מצות תלמוד תורה היא הלימוד לאחרים, ולאחר מכן הלמוד לעצמו. וכן מבואר ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה א' שבה מתחיל הרמב"ם עם הלימוד לבן:
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
ולאחר שמבאר הרמב"ם את דיני המלמדים, כותב בהלכה ח':
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
המקובל הוא לומר שמצות תלמוד תורה כוללת שני סוגי מצוה: א. מצוה ללמוד כדי לעשות, וזה לימוד "שלא לשמה" לכאורה. ויש לימוד לשם לימוד, גם בדברים שאין צורך בהם כמו שור שנגח את הפרה. ובזה מובן מדוע נשים מברכות ברכת התורה אף שנשים פטורות מתלמוד תורה. משום שיש להם חיוב ללמוד את הדברים ששיכים להן. וזו אחת הסיבות שכתב הבית יוסף באו"ח סוף סימן מז שנשים מברכות ברכת התורה (וכ"כ בבית הלוי על התורה פרשת משפטים). חילוק זה כתב בשו"ע הרב בעל התניא בהלכות תלמוד תורה. ובזה מבאר לכאורה סתירה ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג הלכה ג' כתב:
אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה, בכל מקום: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
הרי שלא מבטלים תלמוד תורה למצוה שאי אפשר על ידי אחרים, ולעומת זאת כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק טו הלכה ב':
וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה; ואם היה עוסק בתורה, וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אישה, כדי שלא יטרח במזונות וייבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר: שהעוסק במצוה, פטור מן המצוה; וכל שכן, בתלמוד תורה.
ולכאורה הרי זו מצוה שאי אפשר על ידי אחר ומדוע מותר לו להתעכב מלישא אישה? אבל כתב בשו"ע הרב פרק ג' הלכה א' (ועיין גם בקו"א שם ע' תתמב):
וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה... שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו טרדת פרנסת אשתו ובניו ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי... ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה אף שהיא גדולה מכל המצות... ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים כמו שיתבאר אלא להפסיק לפי שעה וזמן מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק ולימוד התורה תמיד אבל לא ביטול מצות מידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה...
וכן בתוספות בקידושין דף מ' ע"ב דנו על מה שכתוב בגמרא שם שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, והקשו שבב"ק דף יז ע"א מביאה הגמרא שגדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה? והביאו בשם יש מפרשים: "דאדם שלא למד עדין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשהאומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד.
אבל לכאורה יש להוכיח שאין שתי מצות חלוקות, ידיעת התורה ולימוד תורה, מדברי בן דמא לר' ישמעאל במנחות דף צט ע"ב:
תניא, רבי יוסי אומר: אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית - אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד? שלא ילין שלחן בלא לחם. א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות (יהושע א') לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.
ולכאורה הרי גם אם יודע את כל התורה, הרי עדיין יש מצוות לימוד? ומשמע שיש רק מצות ידיעת התורה, ומה שחייבים כל הזמן ללמוד הוא כדי לא לשכוח. אלא שאפשר לומר שאדרבא זו תשובתו של רבי ישמעאל, שחייב ללמוד כל הזמן.
אלא שכאן יש לדון בסתירה לכאורה גם בדעתו של רבי ישמעאל וגם בדעתו של רבי שמעון בן יוחאי. בגמרא ברכות דף לו ע"ב מובא:
תנו רבנן: ואספת דגנך, מה תלמוד לומר לפי שנאמר (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים י"א) ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים כ"ח) ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.
הרי שרבי ישמעאל שאומר שהנהג בהן מנהג דרך ארץ הוא שאומר לבן אחותו שמותר ללמוד בזמן שאינו לא יום ולא לילה. ולעומת זה רשב"י הוא אומר שלא ימוש כפשוטו, ומאידך אומר שאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש.
את סתירה זו מיישב בעל התניא בשו"ע על פי החילוק שכתבנו בין מצות ידיעת התורה לבין מצות לימוד התורה:
אתי שפיר דבברכות מיירי בתחלת לימודו שלא למד עדיין כל התורה כולה כדקאמר התם תורה מה תהא עליה פירוש שלא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת התורה כולה כשיחרוש בשעת חרישה וזורע כו' ע"ש דבהכי מיירי כל הסוגיא עלתה בידם כו' זה וזה נתקיים כו' זה וזה לא נתקיים כו' דהיינו ידיעת התורה כולה כמו תלמודו מתקיים בידו דפרק ה' דעירובין ובמנחות מיירי דומיא דבן דמא (שסמכו ענין לו בגמ' שם) שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב רק שצריך לקיים מצות לא ימיש בפעם אחת לרבי אמי ובק"ש שחרית וערבית לרשב"י ואח"כ יכול לעסוק בחכמת יונית אם יש לו צורך בה לצרכיו (עי' יפה מראה פ"ק דפאה) מפני שקרוב למלכות אלא שאינו צורך צבור כמ"ש התוספות שם והוא הדין שיכול לעסוק בשאר צרכיו ומשא ומתן אחר שלמד כבר כל התורה... ור' ישמעאל דאסר לבן דמא ללמוד חכמת יונית אע"ג דס"ל אפילו בתחלת לימודו הנהג בהן מנהג דרך ארץ היינו משום דגזרו על חכמת יונית.
ובקהילות יעקב בקידושין סימן כה, באר שגדר חדש במצות תלמוד תורה שהוא לא כמו כל מצוה שכשהוא אנוס מלקיים אבל מכל מקום עדיין יש עליו חובה. כמו בפסח שני למ"ד כולם תשלומין דראשון, אם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני פטור מראיה. אבל אם היה אנוס בראשון, ודאי חייב בפסח שני. אבל במצות צדקה הרי מי שאין לו אינו בגדר אנוס, אלא זה גבול המצוה, לתת כפי יכולתו. והוא הדין מצות תלמוד תורה כיון שלא נתנה תורה שעור ממילא החיוב הוא כפי יכולתו וזה גבול חיובו מה שאפשר. ולכן באר מה שבכל עוסק במצוה פטור מלקיים אחרת, ומי שעוסק במצוה פטור מקריאת שמע. אבל מי שעוסק בתורה, אומרת הגמרא בשבת דף יא, שכגון רשב"י וחביריו מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, ולק"ש מפסיקים משום שזה דאורייתא. משום שאם צריך לקרא קריאת שמע הרי אין זה ביטול תורה, ובשעה זו אין שום חיוב עליו בתלמוד תורה.
וכיוצא בזה כתב גם באור שמח הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה ב':
ביומא דף י"ט ע"ב, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) ודברת בם, והנה נראה דרבא אזיל אם קריאת שמע דרבנן, ומוקי ודברת בם לדברי תורה (ברכות יג, ב), אבל למאי דקי"ל דעל ק"ש קאי אין שייך זה לדרוש בם ולא בדברים בטלים, ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב (במדבר טו, כט), וחיוב המצוה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו"ב, ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה (יומא כג, א) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר (כתובות יז, א) ומלך שמחל כו', ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון זה שווה לכולם, וכן בגאוה וכי"ב, וכן לפנים משורת הדין, ובקור חולים וקבורה וכו', והדברים ארוכים בספרי המחקר.
ונמצא מצוות ת"ת אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת, ואספת דגניך כתיב (דברים יא, יד), וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל, ונתן תורת כ"א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית, קים והגית בה יומם ולילה (מנחות צט, ב), כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה, כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים, ולכן אמר (שמות יח, כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ודבר השווה לכולם והודעת כו' ילכו בה ואת כו' אשר יעשון, שבזה אינו שוה, רק כל אחד לפי מה שהוא אדם.
לעומת זה, דעת התוספות בברכות י"א ע"ב שיש חיוב של לימוד כל הזמן, ומה שאין מברכין ברכת התורה כל פעם כשיושב ולומד, הטעם הוא משום שאין הסח דעת כיון שחייב כל הזמן:
וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה, וי"ל דשאני תורה דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק.
וכן נראה מדעת הר"ן במסכת נדרים דף ח' ע"א:
מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר (תהלים קיט) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה מאי קמ"ל דאפי' זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה.
וכתב הר"ן שם:
הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' - מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד.
אבל ע' רא"ש שם שפירש כפשוטו שפטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית. וצ"ע מה הכריח את הרן לפרש את הגמרא בנדרים שלא כמו הגמרא במנחות שפטר נפשיה ממש בקריאת שמע שחרית וערבית.
ולהלכה, ע' שו"ע יו"ד סימן רמ"ו ס"א:
סעיף א
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב). ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה).
והעיר הגר"א שם שזה שלא כדעת הר"ן שהבאנו לעיל. ובנוסף לדעת הרא"ש בנדרים, יש להביא הוכחה מדעת הרמב"ן שאי בעי פטר נפשיה היינו כפשוטו שאכן קיים מצות תלמוד תורה מעיקרה הדין ולא כמו הר"ן: ממה שכתב הרמב"ן בתורת האדם שאבל אסור בת"ת משום שאי בעי פטר נפשיה. כוונת הרמב"ן לענות על השאלה, איך יתכן שאבל מדרבנן פטור ממצוה דאורייתא של ת"ת, וע"ז תירץ שיוצא ידי חובה בק"ש. ואם בעצם יש ממש חיוב כל היום הרי לא תירץ ע"ז כלום (רק צ"ע הרי יכול לצאת ידי חובה בפרק ואלו מגלחין ובאיוב).
והיה אמונת עתיך. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב והיה אמונת עתיך וגו' "אמונת" - זה סדר זרעים. "עתיך" - זה סדר מועד. "חוסן" - זה סדר נשים. "ישועות" - זה סדר נזיקין. "חכמת" - זה סדר קדשים. "ודעת" - זה סדר טהרות, ואפילו הכי, יראת ה' היא אוצרו. רבא אמר והיה אמונת עתיך, בשעת שמכניסין את האדם לדין, אומרין לו כלום נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי איכא יראת ה', אין - ואי לא, לא. משל לאדם שאמר לשלוחו לך והעלה לי כור חטים לעלייה הלך והעלה לו, אמר ליה כלום ערבת בהם קב חומטין? א"ל לאו, א"ל מוטב שלא העלית, דתני ר' ישמעאל מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש.
אמנם סדר השאלות הוא קודם נשאת ונתת באמונה ורק אח"כ קבעת עיתים לתורה, הוא משום הפסוק "אמונת" ואח"כ "עתיך", מכל מקום יש לעמוד על הסדר הזה מדוע קודם שואלים על משא ומתן ורק אח"כ על התורה? וייושב להלן. אלא שיש קודם לברר מהי קביעת עתים לתורה? ראה במשנה אבות פרק א' משנה טו: עשה תורתך קבע, ע' רש"י שני פירושים. א.שלא תהא קובע עיתים לתורה אלא כלהיום תעשנה עליך קבע. ופירוש אחר: תקבע לך עיתים ללמווד בכל יום ד' וה' פרקים. שני פירושים הפוכים, ונראה שיש אדם שרגיל ללמוד, וצריך לומר לו עשה תורך קבע היינו שלא תקבע עיתים לתורה אלא תלמוד בכל רגע מזדמן ואל תאמר שזמני ללימוד הוא בשעה אחרת. ויש מי שצריך לומר לו ההיפך: קבע עיתים לתורה. ואם לא הרי לא ילמד בכלל.
ומקורו של רש"י הוא בילקוט תהילים קיט, רמז תתעח: "רבי פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים מפר ברית, מאי טעמא עת לעשות לה' הפרו תורתך א"ר אלעזר מה התינוק הזה מבקש לאכול כל שעות ביום, כך צריך אדם להיות יגע בתורה כל שעות ביום". וכן כתב בספר השל"ה הקדוש - מסכת שבועות - פרק נר מצוה (יא):
במדרש רב פנחס בשם רבי חלקיא אמר, הקובע עתים לתורה מיפר תורה, שנאמר (תהלים קיט, קכו), עת לעשות לה' הפרו תורתך, ע"כ. ולכאורה תמוהה, דהא קבעת עתים לתורה היא המעלה הראשונה שעליה האדם נשאל בתחילת דינו (שבת לא, א). אלא לא קשיא, אדם שהוא פנוי מעסקי הזמן ואינו טרוד במחייתו, מחוייב ללמוד יומם ולילה בלי ביטול רגע כמימריה, רק הזמן שמתפלל והאכילה ומעט שינה, ואם הוא רוצה לקבוע עת הוא מיפר התורה, רק תמיד בתורת ה' יהיה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. וענין מעלת קביעת העתים נאמר על מי שטרוד במחייתו או במלאכתו, אזי על כל פנים יקבע עתים לתורה. ואמר קובע עתים לשון רבים ולא אמר קובע עת, כי לא די בקביעת עת אחת, רק יהיה לו הרבה עתים בכל יום, דהיינו בכל העיתות שהוא פנוי מעסקיו וצרכיו.
אם כן, לבחור בישיבה צריך לומר שלא יקבע עיתים לתורה, לא לפי סדרים. אבל בבין הזמנים או בצבא צריך לומר ההפך: קבע עיתים לתורה. ולכן שואלים קודם נשאת ונתת באמונה, ורק אח"כ קבעת עיתים לתורה. משום ששאלת קביעת עיתים לתורה נאמר רק במי שעוסק במשא ומתן. אבל מי שאינו צריך לעסוק במשא ומתן, אסור לו לקבוע עיתים לתורה כמ"ש בילקוט. ונראה ששני הפירושים מקבילים למחלוקת ר' אלחנן ור"ת בתוס' ישנים ביומא פ"ה ע"ב: האם יפה תורה עם דרך ארץ פירושו שדרך ארץ עיקר כר"ת או שפירושו שתורה עיקר. עם תורה עיקר הרי צריך לומר שלא יקבע עיתים לתורה.
כל אחד נמדד לפי מקומו ושעתו.
