תרומות על הבאר
(4 יוני 2020) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - גליון תשרי תשעד

חזרה למאמרי המעין

הנני*

הנני*

בראש השנה ממליכים אנו את הקב"ה למלך על כל הבריאה. זהו עיקר קביעת היום הזה, ולכן קבעו חז"ל לומר את ברכת קדושת היום, "מקדש ישראל ויום הזכרון", דווקא בסדר מלכויות בתפילת מוסף. מלכות היא ביטול האדם את רצונו מפני רצון המלך. לכן, למרות שכבר היו נבראים קודם אדם הראשון, שהרי בכ"ה באלול התחיל הבורא את ששת ימי בראשית, תחילת מלכות שמים הייתה בבריאת האדם דווקא: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא - לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא"; באותו יום ש"כל" נברא, היינו היום בו נברא האדם אחרון הנבראים, אז הוא יתברך נקרא מלך, למרות שלמעשה מָלך כבר "בטרם כל יציר נברא".

בראש השנה אומרים אנו בתפילה "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", כי רק לאדם יש בחירה להמליך את הקב"ה על עצמו ולבטל רצונותיו לרצונו של מקום, או ח"ו לבעט במלכותו וללכת אחרי רצונותיו הוא.

הגר"א מבאר כך את ההבדל בין מלך למושל: מושל מושל בעל כורחם של נתיניו, אך מלך מולך מרצונם של ממליכיו. "כי לה' המלוכה - ומושל בגוים". עלינו הוא מולך, ועליהם הוא מושל. לכן על הנבראים שקדמו לאדם היה, כביכול, מושל, ורק בבריאת האדם נקבעה מלכות שמים בבריאה, לכן בכל שנה ביום הזה מתחדשת מלכות ה' בעולם.

הרב ר' גדליה שארר זצ"ל, מגדולי בעלי המחשבה וראש ישיבת 'תורה ודעת' באמריקה, כתב בספרו 'אור גדליהו' כי הסיבה לכך שראש השנה הוא יום הדין היא שביום זה נקבעה מלכותו בעולם, וביום זה בודק הקב"ה את בני מלכותו ודן אותם האם במשך כל השנה שעברה הם המליכו את הקב"ה על עצמם, וע"פ זה האם יש להם מקום במלכות שמים. זהו הדין שיש על האדם, קביעת מקומו במלכות שמים לפי ריבוי כבוד שמים שהיה על ידו. יוצא איפוא שעיקר תפקיד האדם ביום זה הוא לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולפי מידת קבלתו כך יצא הוא זכאי בדין. לכן רוב התפילות שלנו ביום זה אינן על צרכינו הפרטיים, אלא על כבוד שמים: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך... ויראוך כל המעשים... ובכן יתקדש שמך... על ישראל עמך", הכל כדי שיתרבה כבוד מלכות שמים. לכן יש הצדקה לכלול את כל הבקשות האלה ב'אתה קדוש', למרות שבדרך כלל אין מבקשים בקשות על הצרכים הפרטיים בשלוש הברכות הראשונות.

ארבעים הימים האלה, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, בהם אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים וממליכים אותו יתברך עלינו, הם הימים המתאימים ביותר להכנה לקבלת התורה, כמו שלמדנו בסוף מסכת תענית "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, יום שניתנו בו הלוחות האחרונים", וכפי מידת הנכונות וההכנה בימים אלה כן אדם זוכה לקבל את התורה ביום הכיפורים.

אחת התפילות, הבולטת ומושכת את הלב ביותר, היוצרות את האווירה הרצינית והרגשית לתפילות יום הדין, היא התחינה הפרטית של שליח הציבור לתפילת מוסף בגשתו לעמוד התפילה. בדחילו וברחימו, בפחד, בחרדה וביראת כבוד מתחנן החזן: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד... באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך"... "איני הגון" - ובכל זאת: "הנני...".

יחד עם החזן שהוא זקן ורגיל, ראוי והגון, קולו נעים, פרקו נאה וזקנו מגודל ומעורב בדעת עם הבריאות - יחד אתו כל אחד מאתנו לוחש ואומר את ה"הנני" הפרטי שלו. אנו רועדים מפחד כאשר אנחנו מודים ומתוודים על החולשות, המגרעות, החטאים, העוונות והפשעים שלנו, ואומרים עם שליח הציבור "ריבונו של עולם, אף על פי שאיני כדאי והגון לכך, הנני - הנה אנוכי עומד לפניך בבוקרו של ראש השנה מבקש ומתחנן: קבל תפילתי, והפוך את כל צרותינו ועוונותינו לששון ולשמחה, לחיים ולשלום, לנו לכל ישראל".

התיבה 'הנני' אינה רק מילת פתיחה או הקדמה לתחינתו של החזן בראש השנה. לרוב מילה זו מציינת קבלה, הכנה, היענות חיובית לקריאה או לבקשה. היא מסמלת נכונות ורצון טוב לפעול, לעשות ולקיים את הנדרש מאתנו, לקיים את בקשתו של הקב"ה כביכול, כפי שמובאת לשונו הגמרא: "אִמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם".

איני בא כמובן לחדש דבר אלא, כדברי הרמח"ל, להזכיר את הידוע כבר ומפורסם פרסום גדול: ארבעה גדולי ישראל שנקראו בנסיבות שונות ענו "הנני":

קראנו היום שכאשר ה' אמר לאברהם אבינו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה", ענה אברהם בלי היסוס ובלי הסתייגות, ועוד לפני ששמע את הבקשה עצמה - "הנני".

יעקב אבינו, אחרי עשרים שנה של גלות אצל דודו לבן הארמי, כאשר "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידר שנתי מעיני", אומר לו ה': "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך... ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום יעקב, ואומר הנני"...

ליוסף הצדיק אמר אביו: "הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם, ויאמר לו הנני. ויבא שכמה ויאמר את אחי אנוכי מבקש..."

משה רבנו היה "רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים חורבה", ושם, רחוק מהישוב, עמוק במדבר, הנה רואה משה מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה: "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה, ויאמר הנני... ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי... ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים... וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלוקים על ההר הזה". עליך להביא אותם לקבלת התורה.

ארבעה גדולי ישראל, אשר יצרו את האישיות הקולקטיבית של עם ישראל, שמעו את הקריאה - וענו "הנני". לכל אחד מהם הייתה סיבה מוצדקת להסס ולהסתייג, אבל בעומק ההכרה הם ידעו שאין להם זכות לסרב. לאברהם אבינו היה יכול להיות טיעון מוצדק - אם אני אעלה את יצחק לעולה, איך תתקיימנה כל הבטחות ה', מה יהיה עם כלל ישראל? ממי יצאו בסוף שבטי י-ה? מה יהיה עם קבלת התורה, "מה תתן לי ואנוכי" - האנוכי ה' אלוקיך - "הולך ערירי"? אך בלי היסוס ענה אברהם "הנני". יעקב אבינו בוודאי פחד מעשו אשר ממנו ברח אל לבן, ועכשיו בורח הוא מלבן. ולאן? חזרה לידי עשו, מן הפח אל הפחת! אבל הוא עונה - "הנני". יוסף היה יכול לומר לאביו בלשון הרמב"ן – אבא, איך אלך והם שונאים אותי? וממשיך הרמב"ן: "סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור בו, אבל הכל סבל לכבוד אביו, ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר"... וגם הוא אומר: "הנני". וגם משה רבנו ניסה להתחמק, אבל כל זה לאחר שכבר אמר "הנני".

ומעשי אבות האומה הם סימן לבנים. במשך כל ההיסטוריה נקראנו ונקראים אנו לדגל, לעמוד בניסיון ואף להקריב קורבנות. בצער ובסבל נקראים אנו להוכיח את אמונתנו בה' אחד, וכמו אברהם אבינו עונים אנו 'הנני', וממשיכים לעקוד עקידות ר"ל רק בגלל שאנו יהודים. כמו יעקב אבינו ענינו 'הנני' על הקריאה לשוב לארצנו, למרות ששעיר וחותנו עומדים נגדנו ועושים הכל כדי למנוע מאתנו את הקיום המלא של "שוב אל ארץ אבותיך". צרות עם ישראל, בכל מקום שהם, דרשו מאתנו להגיד כיוסף הצדיק "את אחי אנוכי מבקש" - לבקש את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, אלו שכמעט אבודים מאתנו בחומר וברוח. פעם צעקנו 'את אחי אנוכי מבקש' כאשר התחננו להוציא את שארית הפליטה מגיא ההריגה, ואח"כ מאחורי מסך הברזל, ובסוף מארצות ערב; והיום מבקשים אנו אותה בקשה על האחים הנמצאים - אבל חסרים. עשרות אלפי ילדי ישראל בבתי ספר לא הזכירו שם שמים אפילו פעם אחת בחייהם, לא אמרו שמע ישראל, לא הניחו תפילין. אוי לנו שבתוך מדינת ישראל יש עשרות אלפי תינוקות שנשבו בין היהודים ר"ל. בעניין השבת אבידה אמר ר' משה מרדכי אפשטיין זצ"ל שיש שני סוגים של אבידה, יש אבידה שהיא אבודה מבעליה ומונחת דומם כאבן, ויש אבידה מתבקשת, כמו השה שנאבד מן העדר הפועה בבדידותו כשהרועה מחפש אחריו, השה רוצה להימצא - והרועה רוצה למצוא. את האבידות האלה, גם אלה וגם אלה, צריכים לחפש ולבקש ולהחזיר. "הנני", את אחי אנוכי מבקש.

ואחרון חביב וחשוב - כמו משה רבנו, עלינו להיות מוכנים לוותר על חיים פשוטים ושקטים, על חיים בלי אחריות ובלי כאב ראש, ללבוש איצטלא דמנהיגות, להיות מוכנים להוביל את העם דרך המדבר להר סיני ולארץ המובטחת, למסור את כל ה'יש' שלנו למען כלל ישראל, ולהזדהות עם כל יהודי באשר הוא שם.

בכל דור היו יחידי סגולה שענו "הנני" לקריאות האלה כאשר נדרש מהם הדבר. היום שומעים אנו את כל הדרישות בעת ובעונה אחת. מכל אחד מאתנו דורשים להיות אברהם, יעקב, יוסף ומשה. אנו נקראים לדגל קיום וחיזוק האמונה נגד מחרפים ומגדפים, לדגל קיומה וחיזוקה של ארץ ישראל, לדגל מציאת האבדה, אותה נקודה יהודית בנשמה הטהורה והקדושה של כל אחד מישראל כדי להחזירו לאביו שבשמים, לעמו, לתורתו ולארצו.

על כולנו לקחת אחריות להנהגת העם. יכול כל אדם להיות כמשה. בכל אחד ואחד יש ניצוץ של משה רבנו. לא היה דור חסר מנהיגות כמו הדור שלנו, ואסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שיקום מנהיג להציל את המצב. כל אחד חייב ליטול יוזמה בכל תחום שהוא יכול, להדליק את הנרות בחצרות החשוכים ולהראות לרבים את הדרך. אבל, אין אחריות, אין חוזק, אין חיפוש אחים ובוודאי שאין מנהיגות בלי קבלת מלכותו יתברך, ובלי התמסרות מלאה ללימוד התורה. קבלת מלכות שמים וקבלת התורה אחת הן.

ביום זה בו עושים אנו דין וחשבון על העבר ומקבלים החלטות לעתיד, כאשר יאמר שליח הציבור "הנני", נשמע את בת הקול היוצאת מהר חורב "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ונאמר גם אנחנו "הנני", הנני מקבל את מלכותו, הנני מקבל את תורתו.

 

* * *

 

במלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים

נזכור את שלושת תלמידי ישיבת שעלבים

שנפלו על קידוש השם במלחמה זו

בהגנת העם והארץ:

משה כהן

משה יורם איזק

מנחם מנדל שיצר

ה' יקום דמם

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:

* מתוך דברים שנאמרו בראש השנה לפני תקיעות בבית המדרש בישיבת שעלבים סביב שנת תש"ס. הדברים נדפסו בחוברת 'על פי דרכו' - מורה דרך גיליון ב, ישיבת שעלבים, עמ' 195-193, ונדפסו כאן מחדש עם תיקונים קלים.