תרומות על הבאר
(22 מרץ 2019) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - גליון תמוז תשעב

חזרה למאמרי המעין

על כתיבת 'העמק דבר' ועל פירוש 'חסידיך' / שמריה גרשוני

על כתיבת 'העמק דבר' ועל פירוש 'חסידיך'

בגיליון 201 עמ' 94-95 כתב רא"מ גלנצר על קושי בפירוש הנצי"ב על התורה שהובא לידיעת עורכי המהדורה החדשה של 'העמק דבר', וסופם של דברים שהעורכים הסתמכו על פתקה בכתב ידו של הנצי"ב שתוכנה כלל לא היה ברור כדי להשמיט את אותו פירוש מוקשה. לדעתי, כל צורת הטיפול באותו פירוש היתה רשלנית[1]. אך בטרם ניגע בפירוש עצמו, חובה להקדים הסבר לתהליך עריכתו של פירוש 'העמק דבר'.

הפירוש נכתב בארבעה שלבים: א. הכתיבה הראשונית. ב. ההכנה לדפוס. ג. הערות שנוספו לנצי"ב במהלך השנים. ד. הכנה לדפוס נוסף.

ואפרט: פירוש העמק דבר נכתב ע"י הנצי"ב ע"פ שיעורו היומי בישיבת וולוז'ין, כפי שהוא מעיד בעצמו: "וזכות הרבים עמדה לי שפירשתי בכל יום הפרשה לפני היושבים לפני ה' בית התלמוד עץ חיים אשר נטע אביר הרועים הגאון מוהר"ח [=מורנו הרב ר' חיים] זצ"ל"[2]. גם ר' ברוך עפשטיין, אחיינו של הנצי"ב, הזכיר כבדרך אגב: "אחר תפילת שחרית, ואחר שהגיד 'שיעור' פרשה חומש מסדר פרשיות השבוע, כדרכו יום יום..."[3], ותלמיד ישיבת וולוז'ין באותם ימים מספר כי: "בוולוז'ין היה נהוג ללמוד גם חומש... יום יום אחרי תפילת שחרית היה הנצי"ב בכבודו ובעצמו מסביר לתלמידיו, שנתאספו סביב לשולחנו[4], פרק בפרשת השבוע"[5]. מעניין להשוות שיעור זה לשיעור שהעביר הנצי"ב בגמרא[6]: "השיעור היה מין עבודת-הקודש, וראש הישיבה היה בבחינת כהן-גדול. הזמן היה תמיד קבוע ועומד. נכנס ראש הישיבה, היו הכל קמים לכבודו... היו כולם יושבים בשקט ובמנוחה, אזניהם קשובות עד תום השיעור; וראש הישיבה היה יוצא מתוך חשיבות כמו שנכנס". סביר כי שיעור פרשת השבוע שהעביר הנצי"ב מדי יום, היה קיים במשך עשרות שנים, בטרם הועלו דברים מתוכו על הכתב ע"י הנצי"ב[7].

רק בשנת תרל"ט לערך החל הנצי"ב להפוך את השיעורים שמסר בעל פה לפירוש סָדור וערוך. אחת הנקודות המאפיינות שלב זה הוא איתור המקורות לחידושיו. כלומר, מטבע הדברים בשיעור הנמסר בע"פ ניתן למסור שמועות ששמע מוסר השיעור מאחרים, או לציין חידוש ללא מקור, אם מתוך חוסר ידיעה ושכחה ואם בכוונת מכוון. בהקדמתו ציין הנצי"ב: "ואם עפ"י מקרה מצאתי כדברי בספר אחר, לא החדלתי ע"פ רוב לציין שמצאתי בזה הספר". ואכן אנו מוצאים הערות בסוף פירוש כזה או אחר של הנצי"ב (לעיתים בסוגריים עגולים או מרובעים) "אח"כ ראיתי בספר... שכתב כן"[8], כמו גם ציונים סתמיים: "זה מצאתי"[9] או "שמעתי"[10].

כאמור, הנצי"ב העלה על הכתב גם חידושים ששמע באוזניו ולא היו כתובים בספרים[11]. השפעתם של כל אלה על אחידות החיבור גדולה. ניתן להבחין בכך מתוך השוואה בין 'העמק דבר' לחיבור אחר של הנצי"ב שהודפס שבע שנים מאוחר יותר המצטיין בקוהורנטיות שלו – 'מטיב שיר' על שיר השירים, המכונה ע"י הנצי"ב גם בשם 'רִנה של תורה'.

המשותף לשני השלבים הראשונים שתיארנו זה עתה, הוא שכל מה שהוכן אכן הודפס בספרי 'העמק דבר', שנדפסו בווילנה תרל"ט-תר"ם. אך "בשעה שכל תלמיד החכמים שבדור ישבו ונהנו מהחומש התורני "העמק דבר", הוסיף הוא, המחבר, לשבת על האובניים. איננו מחבר במובן של שם התואר, אלא במובן של בינוני פועל. כאילו עוד לא ראה הספר אור. ממשיך ומוסיף – לבינה ללבינה ואריח לאריח. הפרוציס של הבנין עדיין בעצם תוקפו. הארמון עוד לא על משפטו יושב. זקוק הוא ל"תוספת השפעה"..."[12]. ואכן הנצי"ב המשיך לחדש בפירושו לתורה. הוא סיפר כי "נכספתי מאוד לשוב ולהדפיס החומשים עם העמק דבר, כי רבים מבקשים אותם ממני, וגם יש לי הוספות הרבה, אבל אין לי עצה להשיג הוצאות הדפסה"[13]. את ההוספות שהיו לו כתב הנצי"ב על גבי העותק היחיד שהיה בידו[14], והערות אלה מצאו את מקומן בהדפסה השניה של העמק דבר. הדפסה זו בוצעה על ידי בנו, ר' מאיר בר אילן-ברלין רק שנים רבות מאוחר יותר – בירושלים תפרח"י (-תרצ"ח). הערות אלה נוספו כנספח בסופו של כל חומש, בסה"כ כאלף חמש מאות הוספות[15].

אך נראה שבשנת תרנ"ב – לאחר סגירת ישיבת וולוז'ין – כשהכין הנצי"ב את ספרו לדפוס מחדש, היו בידיו גליונות אחרים נוסף לעותק שבידו[16]. הרב א"ד רבינוביץ-תאומים (האדר"ת) מספר כי "העירותיו [את הנצי"ב] כמה דברים בביא[ו]רו על התורה שהיה מגיהו להדפיסו מחדש"[17]. חידושים אלה לא הודפסו במהדורת תפרח"י, וגורלם היה להמתין שנים ארוכות, עד שצאצאיו של הנצי"ב הואילו להכין את 'העמק דבר' להדפסה מחודשת (ירושלים תשנ"ט). בהדפסה זו הם שילבו הן את ההערות שנוספו במהדורת תפרח"י, והן את הערות שהיו בידם בכתב יד[18].

אלא שנראה שהצאצאים עשו בשל הנצי"ב כבשלהם; כך קרה שהוספה של הנצי"ב שלא מצאה חן בעיניהם הושמטה לחלוטין! באחת ההוספות במהדורת תפרח"י מביא הנצי"ב ראיה ארכיאולוגית מתוך מאמר מחקרי שנדפס ב'הצפירה'. כך היא לשונו: "ונהר מצרים אינו כעת בעולם, אלא שהיה אז נהר מפסיק שם. כ"ה [=כן הובא] בצפירה תרמ"ב נומר 32 בשם לוחות חרטומי מצרים"[19]. כותב המאמר שממנו הביא הנצי"ב ראיה, הוא לא אחר מאשר נחום סוקולוב[20]. במאמר הנ"ל, שנתפרסם בסדרת המשכים, הוא נעזר בידיעות ההיסטוריה והארכיאולוגיה של מצרים להוכחת דברי ספר בראשית והבנתו, ומביא חוקרים ונסמך או מתפלמס עמם. ובקטע הרלוונטי, אליו הפנה הנצי"ב, כותב סוקולוב:

המקרא הקצר 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת', אשר לא מצאו בו המפרשים ידיהם ורגליהם, נתבאר בביאור מספיק ע"י לוחות החרטומים סיפורי נצחונות המלך תותמס (לעפסיוס דענקמאלער III 31) כי הנהר ההוא איננו היאור הנודע, אך פלג מים אשר הגביל בין מצרים ובין כנען בעת ההיא...[21]

נראה כי עורכי המהדורה החדשה נרתעו מהאפשרות שייוודע לציבור שלא זו בלבד שהנצי"ב מסתמך בפירושו על ממצא ארכיאולוגי - אלא אפילו על כתביו של נחום סוקולוב, לימים מראשי הציונות; לכן עורכי המהדורה השמיטו את המשפט הנ"ל[22].

אמנם היות שמאז הדפסתו הראשונה של 'העמק דבר' בשנים תרל"ט-תר"ם עד הדפסת המהדורה השניה בשנת תרצ"ח עבר למעלה מיובל שנים (!), יתכן מאוד שהמהדורה הנוספת של ההוספות שכתב הנצי"ב אכן נכתבה בגליונות נפרדים ולא הגיע לידי הרב בר אילן, ורק המהדורה הראשונה של הוספותיו שנכתבה על העותק הבודד שהיה ברשותו היתה בשימוש ר"מ בר אילן לצורך הכנת המהדורה השניה. כך גם נראה מהשוואת הגרסאות השונות והשינויים הקלים בהוספות. כיון שלטענת עורכי מהדורת ירושלים תשנ"ט "במהדורה זו באו כל ההוספות והתיקונים שעל גליוני חומש מרן הנצי"ב זיע"א אשר הגיה בכתי"ק, וגם מכת"י העתקה של ההוספות והתיקונים משולבים להפירוש" (כפי שהיא מופיעה בפתיחה לכל חומש במהדורתם. ההדגשות לא במקור), ניתן לכאורה לומר שהשמטת החידוש הנ"ל נעשתה ע"י הנצי"ב עצמו, בהנחה שהתוספת אכן חסרה בגיליונות שכתב הנצי"ב.

* * *

עד כאן ביחס למהדורות השונות וההוספות עליהן, מכאן נפנה את הדגש להערתו של ר' אברהם מאיר גלנצר, שהתייחס להשמטת הפירוש על 'לאיש חסידֶךָ' בדברים לג, ח.

רא"מ גלנצר סיפר שהסב את תשומת ר' צבי שפירא לכך כי: "הרי חסידך בפסוקנו אינו לשון רבים, כי הוא חסר יו"ד אחרי הדל"ת, והסגול באה כי טעמו אתנחתא שדינו כסוף פסוק!". בן שיחו סיפר בתגובה כי במהלך עריכת המהדורה החדשה של העמ"ד "פיתקה אחת שנמצאה בין ההערות על ספר דברים לא ידעתי להולמה, וזה לשונה: 'חסר יו"ד במקרא, וצריך להשמיט ולתקן'. במשך דורות חיפשו בני המשפחה בעשרות אלפי המילים שכתב הנצי"ב איה מקומו של 'חסר היו"ד'... ממילא צריך להשמיט את כל הפירוש שבנוי על לשון רבים"... ואכן במהדורת חומש העמק דבר המתוקנת שהודפסה ע"י נכדי המחבר... השמיטו את כל הפירוש הזה".

נראה כי דרך ההתנהלות הרשלנית של צאצאי הנצי"ב פעלה גם במקרה שלפנינו. אם הם היו בודקים הם היו מוצאים שהפירוש הזה של הנצי"ב אינו יחידאי, ושקיימים לאורך העמ"ד עוד שלושה פירושים זהים בתבניתם, נוסף לפירוש שהושמט. יודגש כי כל הפירושים האלה הופיעו כבר בדפוס תרל"ט-תר"ם:

א. "הודיעני נא את דרכך... ואמר 'דְרָכֶךָ' בל"ר [בחסרון יו"ד ע"פ מסורה] ולא 'דַרְכֶּךָ', משום שיש שני דרכי הנהגת ישראל, היינו פרנסה והגנה" (שמות לג, יג).

ב. "ובאשר יש הרבה אופני אנשי מלחמה... משום הכי כתיב 'ובעמך' בסגול לשון רבים, ויו"ד הרבים חסר ע"פ מסורה"[23].

ג. "לא תקח לִבְנֶךָ. לְבִנְךָ מיבעי. ובא לרמז דהנושא גויה בכרת, והיינו מיתה לפני זמנו, ונישאת לבנו השני, שהרי איסור אשת אח אין כאן, משום שאין קידושין תופשין בה" (דברים ז, ג). כלומר, הנצי"ב מפרש את צורת הכתיב 'לִבְנֶךָ' המצויה בסוף פסוק, כאילו כתוב 'לְבָנֶיךָ'. ייתכן שהנצי"ב מתבסס על היותה של צורה זו יחידאית בכל התורה[24].

ד. "ואמר 'לאיש חסידך' לשון רבים, כמו 'בשר חסידך' [תהילים עט, ב], ולא אמר 'לאיש חסידך' בשו"א, כמו 'לא תתן חסידך לראות שחת' [שם טז, י], אלא בשביל שיש חסיד בזה הפרט ולא בזה. ע"כ אמר דמלוי יצאו שני אופני החסידות, וא"כ הוא 'איש חסידך' – אבי החסידים" (דברים לג, ח)

נראה שהנצי"ב מתעלם מצורת הסיום בסוף הפסוק, שהרי צורת ההפסק דורשת שסיום המילה ישתנה. חשוב להדגיש כי אין לומר שהנצי"ב לא היה מודע לצורת ההפסק, משום שפירושיו על בסיס צורת ההפסק הם בודדים. נוסף על כך, לא ניתן לבטל לחלוטין מבחינה דקדוקית-פשטנית פירושים אלה, משום שלמרות שצורת ההפסק היא אחידה בכל התורה, קיימים גם יוצאי דופן שנותרים בצורת יחיד. כדוגמא לכך ניתן להביא את המילה 'וְכִגְבוּרֹתֶךָ' (דברים ג, כד), שפירושה לפי ההקשר וגם לפי צורתה הוא הגבורות שלך, למרות חסרון הי' לקראת סיומה של המילה[25].

צורת חסרון יו"ד הרבים היתה מוכרת לפרשנים אף שהיא חריגה, וכבר הזכירה הרד"ק בספרו 'המכלול'[26]. אחת הדוגמאות שהוא מביא שם כדי להראות זאת היא לא אחרת מהמילה 'דרכך' בשמות לג, יג.

לענייננו - לענ"ד נראה כי הנצי"ב לא התכוון להשמיט את כל הפירוש, אלא רק לתקן את הדרוש תיקון בו, בדומה להערה שכתב בשני המקומות בספר שמות: "יו"ד הרבים חסר ע"פ מסורה"[27]. ייתכן שההשמטה והתיקון מתייחסת לפסוקים שהובאו ע"י הנצי"ב כראיות. אמנם בפסוק הראשון שהביא הנצי"ב (תהילים עט, ב) בכל הנוסחאות שלפנינו המילה 'חסידיך' מופיעה שם בצורתה המלאה, אך לעומת זאת מסתבר שדווקא המילה 'חסידך' בפסוק השני שהביא הנצי"ב כראיה לסתור, המילה מופיעה הן במקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו והן במנחת שי בצורתה המלאה, בניגוד למקובל בידינו! ייתכן שתיקון פסוקי התהילים הוא הוא הדבר שאליו נתכוון הנצי"ב[28].

למעשה במהדורה השניה העורכים השמיטו את פירושו של הנצי"ב לפסוק זה תוך היתלות באילן גבוה – הנצי"ב עצמו! אלא שהיתלות זו בפתקה שאיש לא ידע את מקומה ואת פשרה, היא היא שגזרה לשבט את פירושו של הנצי"ב. חמור מכך, בעקבות ההערה של רא"מ גלנצר, נמחקו שתי ההערות שבספר דברים (ז, ג; לג, ח). זאת ועוד, ההשמטה משאירה את קורא הפירוש תמה: מדוע חשוב לנצי"ב להדגיש שיש שני סוגי חסידויות, ובשתיהן נתברך שבט לוי[29]?!

שמריה גרשוני



[1] בדומה לצורת עריכתם את הפירוש מחדש (ירושלים התשנ"ט), וכבר העיר על כך בקצרה הרב מרדכי קופרמן בהקדמתו למהדורה בעריכתו (ירושלים התשס"ה). ועי' עוד להלן הע' 29.

[2] העמק דבר, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ירושלים תשל"ה, קדמת העמק (=הקדמה) ה, עמ' III-IV.

[3] מקור ברוך ח"ד וילנה תרפ"ח עמ' 1978. הרב קוק, כתלמיד בישיבת וולוז'ין, ציין רק כי הנצי"ב "הרגיל אותם [את תלמידיו] לשנן פרשה אחת בכל יום מפרשת השבוע" (מתוך מאמרו של הרב קוק 'ראש ישיבת עץ חיים' [חתום: י. קו"ק], כנסת ישראל, ורשה תרמ"ח, עמ' 138-142 (בספרו של הרב מ"צ נריה, טל הראי"ה, ב"ב תשנ"ג, עמ' רלז). מנהג זה נקבע ע"י הרב קוק גם בתחילת דרכה של ישיבת 'מרכז הרב': "ב"ה שלהתפילה ולימוד הפרשה מתקבצים קצת יותר [תלמידים]" (אוצרות הראי"ה, חלק א, הרב מ"י צוריאל – עורך, ראשל"צ תשס"ב, עמ' 537. ראה גם שבחי הראי"ה עמ' קעד).

[4] ההיסטוריון שטמפפר ציין בפירוש את מה שרק רמוז כאן, שהשיעור הזה לא היה שיעור חובה והשתתפו בו חלק מן התלמידים: "מי שרצה לשמוע את השיעור של הנצי"ב בפרשת השבוע נשאר בישיבה". שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 158. וראה להלן בהע' 7.

[5] 'ישיבת וולוז'ין', ש' זק, יהדות ליטא ח"א, נ' גורן ועוד – עורכים, ת"א 1959, עמ' 210, וכן אישים ושיטות, הרב ש"י זוין, ת"א [תשי"ז], עמ' 27.

[6] כפי שתיארו בנו – מ' בר אילן, מוולוז'ין עד ירושלים, עמ' קסח.

[7]  נראה כי שיעור פרשת השבוע יוסד בוולוז'ין שנים רבות קודם הנצי"ב. ר' משה שמואל ודורו, רמ"ש שפירא, קובץ זכרונות מהנ"ל, נ"י תשכ"ד, עמ' 47 מתאר את השיעור היומיומי של ר' איצל'ה חותנו של הנצי"ב "בחומש עם רש"י בתוספת ביאוריו שלו" (והשווה לדברי הנצי"ב בהקדמתו: "וגם יש פירושים אשר שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בימי חורפי"). ראה גם שם בעמ' 41: "בפי הגאון ר' אליהו חיים [מייזל] היה שגור כי לכן זכה לחכמה ולגדולה יותר מחבריו, מפני ששמע את ה'חומש' של רבו" (ראה עוד שטמפפר, עמ' 62 הערה 8, ובעמ' 69 הערה 44). שיעור זה היה המשכו של השיעור שנתן אביו – ר' חיים מולוז'ין, כפי שתיאר ר' יצחק עצמו: "וזה היה דרך הילוכו בקודש מעודו. לא הניח ידו מלהגיד לבני עירו אחר תפילת השחר פרשה מסדרא דשבוע יום יום" (הקדמה לספר נפש החיים, ירושלים תר"ך, עמ' 8). רי"ל מימון ייחס את ייסוד השיעור לגר"א עצמו: "היתה דרכו של הגר"א לחזור בכל שבוע על פרשת השבוע יחד עם כל אלה שלמדו בבית מדרשו" (תולדות הגר"א, י"ל מימון, ירושלים תש"ס, עמ' פא). אמנם ב'מעשה רב' מפורש רק שקרא מקצת שמו"ת בכל יום ויום תיכף אחר התפילה, וסיים בערב שבת. בספר סערת אליהו מובא תיאור מכת"י של בנו ר' אברהם: "ואח"כ קרא פרשה בתורה שמו"ת, וכל מלה ומלה היתה יוצאת כאור בהיר מפיו הקדוש והטהור זלה"ה".

[8] ראה למשל: בראשית ב, יט; י, יב; מד, לד; מז, ט; מז, יח; שמות ז, יא (ב'הרחב דבר'); שמות כה, יח; ויקרא יד, כ; כה, כו; כה, לג; במדבר יד, כא; דברים יט, יט.

[9] הפירוש (כולל המדרש שמצטט הנצי"ב) מובא כבר ב'תורת משה' לר' משה אלשיך ובמלבי"ם (שם) ללא ציטוט המדרש. פירוש זה מובא גם בפירושו של ר' יעקב מקלנבורג 'הכתב והקבלה'.

[10] גם פירוש זה מובא גם בפירוש 'הכתב והקבלה'. ראה גם את הערת מו"ל אדרת אליהו, ירושלים תשמ"א (מהדורת צילום), עמ' 197. לפי זה טעה ניסים אליקים שכתב: "'הכתב והקבלה' מוזכר ב'העמק דבר' רק פעם אחת" ('העמק דבר' לנצי"ב – מידות וכלים בפרשנות הפשט, רחובות, עמ' 40). מאידך, משלושת האזכורים הבודדים של פירוש זה נראה שאכן הנצי"ב לא עבר בצורה שיטתית על 'הכתב והקבלה' קודם שכתב את פירושו. במקום אחד הוא מציין: "אח"כ מצאתי בספר הכתב והקבלה" (בראשית י, יב. ההדגשה שלי), ובשניים האחרים בצורת שמועה בלבד. לעומת זאת, אליקים כבר עמד על העובדה שנפתלי הרץ ווייזל (רנ"ו) המוזכר רבות ב'הכתב והקבלה' מוזכר גם אצל הנצי"ב (בפירושו לספרי – עמק הנצי"ב, ירושלים התשל"ז, דף עט, עקב יג) בשם 'החכם רה"ו'.

[11] למשל: בנו, הרב חיים ברלין – ויקרא יב, ז (בהרח"ד); כו, מד; במדבר ב, כ (בהרח"ד); לד, יט. הרב יחיאל מיכל עפשטיין, בעל 'ערוך השולחן' וגיסו-חותנו של הנצי"ב – במדבר לד, יט; רבני פינסק, הרב אליעזר משה הורוביץ – במדבר ו, ו; כח, לא (הרב הורוביץ מוזכר גם בשו"ת הנצי"ב – משיב דבר ח"א סימן מ, עמ' 48); הרב מרדכי זאקהיים – במדבר כד, יד. עם הרב בצלאל הכהן מוילנה היתה לנצי"ב חליפת מכתבים, וגם הוא מוזכר בפירוש – שני האזכורים הם בהרחב דבר על שמות: יב, טו; לא, יז (גם בשו"ת הנצי"ב ח"ב סימן קד עמ' 164-165 יש תשובה אליו, ונראה שהיא חלק מחליפת מכתבים ביניהם).

[12] הרב זוין שם, עמ' 33.

[13]  במכתבו לאהרן צבי דעגלין, אגרות הנצי"ב ח"א, ב"ב תשס"ג, עמ' מא, וראה שם גם עמ' ל-לא, לה.

[14]  במכתב נוסף לנ"ל מכ"ג מרחשון תרנ"א, שם עמ' לז: "וצר לי על שלא נמצא חומש שלי ביד מע"כ, אכן אינו בידי לשלוח למע"כ, כי כולם נמכרו או נשרפו באסון השריפה שהיה בקיץ תרמ"ו, ולא נשאר אצלי כי אם מה שאני משתמש בו". שריפה זו מוזכרת גם ע"י בנו של הנצי"ב, הרב חיים ברלין, בבית עקד ספרים, ח"ד פרידברג, ת"א תשי"א, עמ' 1077 מס' 689, שם הוא מסביר שרוב המהדורה הראשונה נשרפה ונשארו ממנה עותקים בודדים.

[15]  ומשם לרוב המהדורות הנפוצות, כמהדורת ועד הישיבות, ירושלים תשל"ה, וצילומיה. במהדורת מ"י קופרמן, ירושלים תשס"ה, שולבו ההוספות בגוף הפירוש (לפי מה שידוע לי ר' מאיר בר אילן השתמש בחומשו של הנצי"ב, שהיה בספרייתו של אחיו – הרב חיים ברלין. אשמח אם אי מי מהקוראים שיודע פרטים יותר מדוייקים יודיעני).

[16]  לא מן הנמנע שהיו לנצי"ב באותה תקופה עוד חומש או גיליונות נוספים מלבד זה שהיה בידו. מההפניות לשאגת אריה באותו פרק (שמות יב, מח ובהוספות לשמות יב, טו), נראה שבדק את מקורותיו שוב, כמי שמתכוון להוציא מהדורה חדשה.

[17] סדר אליהו – יומנו של האדר"ת (הרב מ"צ נריה – עורך), ירושלים תשמ"ד, עמ' 85. ביקורו של האדר"ת את הנצי"ב היה במרחשון תרנ"ג (שם), אך הם נפגשו פעם נוספת בשבט אותה שנה (אגרות הנצי"ב מוולאזין, ב"ב תשס"ג, עמ' רלח-רלט).

[18] למשל בראשית יז, יג. דוגמא מעניינת היא ספר עקדת יצחק שמוזכר רק פעם אחת בהעמ"ד – בויקרא טז, א. כל פירושו של הנצי"ב לפסוק זה כבר הובא במהדורת תרל"ט-תר"מ, אך במהדורת ישיבת וולאזין הובא הפירוש בתוספת המשפט: "ואח"כ ראיתי שכן כ' בעל עקידה שער ס"ג". כלומר, הנצי"ב נחשף לספר זה רק בשנותיו האחרונות.

[19] בראשית טו, יח (השווה לפירושו בבמדבר לד, ה, שמביא זאת בשם אבן ספיר). עמ' ז במהדורה הנ"ל. עיין גם דברים לד, ה בהוספות המאוחרות. גישתו הריאלית של הנצי"ב גרמה לכך שלא נרתע מלחלוק על פירוש הרשב"ם (בניגוד ללוליינות פרשנית שעשה בשמות לט, כג, כדי לא להכריע בין רש"י לרמב"ם ורמב"ן) בפירוש מקום גאוגרפי ע"פ הידע הנרחב שכבר קיים בימי הנצי"ב (שמות כג לא, והשווה פירוש הרשב"ם שם ובדברים א, א). גישה זו מוסברת על ידו בהרחבה בדברים לב, מ. אגב, הפנייה לעיתון הצפירה (תרל"ד נו' 321) קיימת גם בחידושי החזו"א או"ח, ב"ב תשכ"ז הלכות ראש השנה סימן קמא, אות ט, עמ' רלח.

[20] חתום: נ"ס – אמנם לא בגליון הנ"ל של ט"ו אלול תרמ"ב, אלא מספר גליונות אח"כ – ובמדורו הקבוע 'הצופה לבית ישראל'. אין זו ההפניה היחידה לעיתון בן תקופתו של הנצי"ב. בפירוש לבראשית ב ט, כותב הנצי"ב: "וראיתי דעת רבינו מיימון באגרת הנחמה (שהועתק בעלֵי 'הלבנון' שנה שמינית עלה מ')". אגרת זו של אביו של הרמב"ם נפרשה על פני גיליונות 25-41 בעיתון 'הלבנון' בחודשי פברואר-יוני 1872 (תרל"ג).

[21] עמ' 253. פירוש נוסף של הנצי"ב המסתמך על ידיעות מדעיות מובא בשמות ז, נט על התנינים: "אם היו הצפרדעים מין הידוע המשחית הנמצא עד היום ביאור ונקרא (קראקאדיל)". סביר שהושפע מהראב"ע והרס"ג (הנצי"ב פותח בכך שזו מחלוקת ראשונים). נראה שידיעתו על כך שעד היום נמצא תנין כזה ביאור, מסתמכת על כתבה ב'המליץ' 9.5.1867 'התנין האמעריקאני': "והנהו איפוא קטן מהקראקאדיל אשר בנהר הנילוס", או על כתבה שפורסמה שבועיים אחר כך (23.5.1867) 'סוסי היאור': "בארץ מצרים יחיו עוד תנינים (קראקאדילען) מעטים חיי צער ולחץ" (ראה גם את כתבות ההמשך 4.6.1867 וב27.6.1867).

[22] תודה למו"ר הרב דוב ליאור שליט"א ששם לב להשמטה זו. במהדורת קופרמן, התוספת הובאה בשלמותה. מעניין לציין כי השמטה מסוג דומה קיימת גם בשו"ת של הנצי"ב 'משיב דבר'. בעוד במהדורה הראשונה משיב דבר ח"ב, ורשה תרנ"ד (מהדורה שיצאה מיד לאחר פטירתו של הנצי"ב, וייתכן שגם היא נערכה בצורה חלקית או מלאה ע"י הנצי"ב), סימן ח, עמ' 71-73, הופיע (בשינויים קלים) מאמר שכתב הנצי"ב בעיתון 'המליץ' גיליון 188, יג באלול תרמ"ז, 02.09.1887, עמ' 1-3. המילים שפתחו את המאמר: "הן בא בעלה המליץ נו' 137 שנת תרמ"ז...", שונו במהדורה החדשה ל"הן בא בעלה שנת תרמ"ז". מאידך יש לציין שגם במהדורה הראשונה הושמט התאריך שצוין ב'המליץ': "יום א' לסדר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו' שנת תרמ"ז". (דרך אגב, גם המבוא הקצר והנפלא של הרב בר אילן לחומשי 'העמק דבר', שנמצא בסוף כרך בראשית בכל עותקי המהדורה השניה – הושמט במהדורה השלישית; אמנם אין הוא חלק מגוף החיבור, אך תמהני אם לא סייעה לכך העובדה שהרב בר אילן היה מראשי ה'מזרחי'... הערת העורך י"ק).

[23]  שמות ז, כח. והשווה לפירושו לפסוק כט.

[24] צורה 'לבנֶךָ' קיימת בכל התורה רק במקרה זה! אך השווה שופטים ח, כב; שמ"ב טז, ח; מל"א יא, יג; ישעיה ז, ג.

[25] ראה רמב"ן שם. דוגמאות למקרה ההפוך – תוספת י' בגלל צורת הפסק (גם קטנה), ניתן לראות במילה 'ביניך' בבראשית טז, ה (ועיין ברש"י שם) ובמילה 'מחניך' בדברים כג, טו. ראה גם את המילה 'רהיטנו' בשיר השירים א, טז, 'מצותָו' (דברים ה י ועיין בהעמ"ד שם ושם ז ט), 'דרכָו' (שמואל א יח יד), 'אלמנותָו' (ירמיה טו ח) ו'צורֹתָו' (יחזקאל מג י), 'שפחֹתך' (רות ב יג. כן הוא בכ"י ששון 1053 ולדעת הרב ברויאר כך היה גם בצורתו במקורית של כ"י לנינגרד B 19a).

[26] מכלול, כלל עשתי עשרה על חסרון יו"ד הרבים (בערך עמ' 7). ראה גם שם טור קנד בערך 'חלה'.

[27] על מודעותו של הנצי"ב לגרסאות מדויקות יותר (דוגמא למודעותו לגרסאות שונות ראה בהעמ"ד שמות מ, כא), ועל נגישותו לספרייה מדעית, מעיד תלמידו הרב קוק: "בשמעו כי בהביבליותיקה הקיסרית בעה"מ [=בעיר המלוכה – פטרבורג] יש שאלתות דרב אחאי ישן נושן בכת"י, לא נח ולא שקט עד אשר בא לעיר המלוכה, ובעזרת הרב החכם הגדול ד"ר הרכבי השיג את הספר לקנין עולם" הרב קוק, עמ' רלו. ראה גם מאיר ברלין [בר אילן], רבן של ישראל, נ"י תש"ג, עמ' 34. על השקעתו הגדולה באיסוף כתבי יד של השאלתות, ראה בהקדמתו לפירושו לשאלתות 'פתח העמק' (וראה על כך גם במבוא לשאלתות של מירסקי ליד הערה 15). ראה גם בפירושו שמות כה, כב.

[28] בדומה לגרסה בתהילים נב, יא ע"פ כת"י ששון 1053, ולגרסה בתהילים פט, כ ע"פ מקראות גדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ו. על כל פנים, על פי רוב כתבי היד, וגם על פי הערת המסורה הקטנה הבאה בדברים לג, ח (גם בכתר ארם צובא וגם בדפוס) 'חֲסִידֶךָ - ל' חס'. וכיוון שעל פי המסורה זהו המקרה היחיד של כתיב חסר במילה זו, ניתן להסיק כי בתהילים נב, יא ובתהילים פט, כ –  הכתיב מלא על פי המסורה. תודתי לפרופ' יוסף עופר על סיועו בנכתב בהערה זו.

[29] על דרך ההשמטות במהדורת ירושלים התשנ"ט, כבר העיר בקצרה הרב מרדכי קופרמן בהקדמתו למהדורה בעריכתו (ירושלים התשס"ה). ועי' לעיל הע' 1.