תרומות על הבאר
(1 דצמבר 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - גליון ניסן תשעג

חזרה למאמרי המעין

רבי פנחס בן יאיר, רבי שמעון בר יוחאי ו"מסילת ישרים" \ ד"ר יהודה נאמן

ד"ר יהודה נאמן

רבי פנחס בן יאיר, רבי שמעון בר יוחאי ו"מסילת ישרים"

  • הקדמה
  • רבי פנחס ומידת הנקיות
  • רבי פנחס החסיד המלומד בניסים
  • אמרותיו של רשב"י ויישׂוּמַן ב"מסילת ישרים"
  • סיכום

הקדמה

רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) ב"מסילת ישרים" שלו משתמש בברייתא של רבי פנחס בן יאיר כמסגרת הסולם, שבעזרתו מעלה הוא את הקורא בספרו מעלה אחר מעלה במדרגות הפרישות והחסידות. הברייתא האמורה מצויה במקורות אחדים במשנה ובתלמודים[1], ובנוסף היא נמצאת במסכת דרך ארץ זוטא[2]; מסכת זו נקראה בכת"י בשם 'מסכת יראת חטא', ביטוי המצוי גבוה בסולם הדרגות להתעלות בברייתא הנדונה[3]. אמנם ספר מס"י מבוסס על הנוסח המצוי בבבלי עבודה זרה, אולי משום שלדעת רמח"ל נוסח זה הוא המדויק מכולם. הרי נוסח הברייתא שם:

אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידֵי זהירות[4]. זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נְקִיוּת, נקיות מביאה לידי פְּרישות, פרישות מביאה לידי טהֳרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוָה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קְדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תְחיית המתים; וחסידות גדולה מכולן...

 

נתיבֵי הברייתא מוליכים אל הנאמר בתורה (דברים י, יב- יג): "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שֹׁאֵל מעמָך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אֹתוֹ, ולַעבֹד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכֹל נפשׁך, לִשמֹר את מִצוֹת ה' ואת חֻקֹתיו אשר אנֹכִי מְצוְךָ היום, לטוב לָךְ". עבודת ה' כוללת אפוא את היראה, ההליכה בדרכיו, אהבתו יתברך, שלמות הלב ושמירת כל המצוות. רמח"ל פורשׂ את פירושו לפסוקים אלו[5]: "היראה היא יראת רוממותו יתברך שיִירא מלפניו כמו שׁיִירא מלפני מלך גדול ונורא... ההליכה בדרכיו כולל עניין יושר המִדות ותקונם... האהבה: שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבּו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו... שלמוּת הלב הוא, שתהיה העבודה לפניו בטֹהר הכָּוָנָה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פְּנִיה... שמירת כל המִצוֹת כמשמעו, דהיינו שמירת כל המִצוֹת כֻּלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן". יראת ה' הנמנית ראשונה בפסוקים הנ"ל מקבלת ביטוי גם בדברי איוב (כח, כח): "הן יִראת ה' היא חכמה"; 'חכמה' זו אכן מצריכה עיון ולימוד.

 

רבי פנחס ומידת הנקיות

האם רבי פנחס החסיד[6], אשר פירט את המידות המעלות את האדם ממדרגה למדרגה בברייתא הזו, תיאר בכך את אורח חיי עצמו? אין זה מן הנמנע שאכן כך הוא[7], שהרי קשה לסבור שיתווה דרך חיים לאחרים מבלי שהוא עצמו יאמֵץ אותה תחילה. כך אמירתו "אַל יהרהר אדם ביום ויבֹא לידי טומאה בלילה"[8] מכוונת את האדם לנקוט במידת הזהירות, ולשמור על מחשבה מזוקקת וטהורה. אמירה זו נצמדת אל הפסוק (דברים כג, י) "...ונשמרתָּ מכל דבר רע", המבואר בדברי רמח"ל בביאור מידת הנקיות[9]: "מִדת הנקיות היא היות האדם נקי לגמרי מכל מִדה רעה ומכל חטא... אך האדם אשר טֹהר מזה הנֶגע (תאוה) לגמרי ונקי מכל רֹשם רע שמשאֶרֶת התאוה אחריה, הִנה רְאייתוֹ תהיה ברורה לגמרֵי והבחנתו זַכּה ולא תטהו החמדה לשום דָבר, אלא כל מה שהוא חֵטא, אפילו שיהיה קַל שבקַלֵי החטאים, תכִּירֵהו שהוא רַע וְתרחיקֵהו ממנו...". אמירה זו מנתֶבֶת אותנו אל אותן עבֵירות שהטבע מְחמדָן, כלומר סוג עבירות הדורש מן האדם מאבק והתמודדות נגד יצר הרע. ואכן, כך נכתב ב"מסילת ישרים" פרק יא: "ואולם אף על פי שבכל העבֵרוֹת משתדֵל היצֵר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מְחמדָן יותר ובָהן מראה לו יתר הֶתֵרִים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חִזוּק לנצֵח את יצרו ולהִנקוֹת מן החטא. וכן אמרו ז"ל (חגיגה יא, ב; ועי' מכות כג, ב), גֶזֶל ועריות נפשו [של אדם] מְחמְדָתָן וּמִתאוָה להם".

 

רבי פנחס החסיד המלומד בניסים

חז"ל מאדירים את שמו של רבי פנחס בן יאיר ומציינים את חסידותו המופלגת, קדושתו ודבקותו בקיום המצוות[10]. דבריו של רב יוסף במסכת חולין מעלים את גדולתו של רבי פנחס לגבהים הגבוהים אפילו ממשה רבנו: "אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא [רבי פנחס בן יאיר] ממשה ושתין רבוון" [ושישים רבוא מישראל]! קריאתו באה על רקע המעשה ברבי פנחס שהיה מהלֵך כדי לקיים מצוות פדיון שבויים. במהלכו פגש בנהר. ביקש מן הנהר שיחלוק מימיו לצורך פינוי הדרך, והנהר חילק מימיו ונשמע לבקשת רבנו. נס זה התרחש שלוש פעמים. מכאן נבעה דעתו של רב יוסף על גדולתו היתירה של רבי פנחס על משה, שהרי למשה נבקע ים- סוף פעם אחת בלבד.

אף חמורו נזהר מלאכול מתבואה שאינה מעושרת[11]. במקום אחר מסופר על רצונו לגרום קורת רוח לבריות ושלא לגרום להם כל צער, כדרכה של החסידות (מסילת ישרים פרק יט): שני עניים הניחו אצל רבנו שני סאין שׂעורין. אלה נזרעו ורבּוּ, ולאחר זמן כשהגיעו אותם השניים "נאלצו" להביא גמלים וחמורים ולהעמיס עליהם את תבואותיהם. מידה זו של זהירות וחסידות מוצאת ביטוייה במנהגו של רבי פנחס שלא להנות מסעודת אביו, ולא לבצוע על פרוסה שאינה שלו (חולין ז, א).

מצוות פדיון שבויים, הצלת בתו של חופר הבורות מטביעה, הסיוע לשני העניים אשר הניחו אצל רבנו שני סאין של שעורין וזכו לקבל לאחר זמן כמות גדולה בהרבה מאלה, התנהגות בחסידות וזהירות שלא להנות מסעודה של אחרים, כל אלה מהווים מעין ציוני דרך לאורח חייו של רבי פנחס, והם משתקפים בברייתא שהיוותה את הבסיס לכתיבת "מסילת ישרים" כפי שהרמח"ל עצמו מעיד בהקדמת הספר: "...והנה על-פי הברייתא הזאת הסכמתי לחבֵּר חִבּוּרִי זה ללמֵד ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השׁלֵמָה למדרגותיהם". כדי להגיע לקיום המצוות יש להשׁיל תחילה את מחסומי העצלות, שהרי דרך העצל לחפש אַמְתְלָאוֹת ותוֹאֲנוֹת כדרך המובילה לאי קיומן של המצוות. ועל כן מודגש במס"י בפרק ו: "... כללו של דבר , חִזוק גדול צריך האדם להתחזֵק ולהתִגבֵּר בזריזות לעשות המִצוֹות, בהשליכו מעליו כֹּבֶד העַצְלָה המעכֶּבֶת על ידוֹ...". עניינה של החסידות במעשה שבין אדם למקום "עִנינוֹ קיוּם כל המִצוֹת בכל הדִקְדוקִים שבהם עד מקום שיַד האדם מגעת". ובין אדם לחבירו: "עִנינוֹ גֹדֶל ההטָבָה שיהיה האדם לעולם מֵטיב לַבריוֹת ולא מֵרע להם..."[12].

"האמצעים להשיג לתכלית הזה, הם המִצוֹת אשר צִונוּ עליהן הא-ל יתברך שמו. ומקום עשית המצות הוא רק בעולם הזה... כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום שהוכן לו, שהוא העולם הבא... כי הנה אלה [ המצוֹת] הם המביאים אותנו אל השלמוּת... נמצִינוּ למדים כי עִקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מִצוֹת... לאחוז בהן ולזכות בהן ולא תאבדנה ממנו...". בהיות רבי פנחס מְדקדֵק במצוות, סלל נְתיבו אל השלמות.

לא אחת נתעמֵת רבי פנחס בו יאיר עם רבי יהודה הנשיא בכל הקשור למצוות התלויות בארץ[13]. מחשבתו של הנשיא להקֵל בהן לא הניחה דעתו של רבי פנחס, אשר דִקְדֵק בדיני מעשרות ושביעית. רבי יהודה הנשיא נסוג לבסוף מרצונו להקל בדיני שמיטה, ובכך קיבל דעתו של רפב"י החסיד. מִקרה זה יחד עם האחרים מצביעים על ידיעתו המוּפלגת בתורה; כאן נמצאת נקודת הקשר עִם חותנו, מורוֹ הגדול רבי שמעון בר יוחאי[14].

 

אמרותיו של רשב"י ויישׂוּמַן ב"מסילת ישרים"

גדולתם של השניים בתורה נלמדת מן הנאמר במסכת שבת (לג, ב), שבתחילה כאשר היה מקשה רבי שמעון בן יוחאי קושיה היה מתרץ לו רבי פנחס בן יאיר שנים עשר תירוצים, לבסוף כאשר היה מקשה רבי פנחס בן יאיר קושיה היה מתרץ לו רבי שמעון בן יוחאי עשרים וארבעה תירוצים. למרות גדלותו בתורה לא נכללו דבריו בעריכתה של המשנה ע"י רבי, דבריו בהלכה הובאו במשׂורה ועיקר דבריו באגדה.

על תלמודו של רבי שמעון ידוע יותר. לָמד אצל מורו רבי עקיבא י"ג שנים בבני ברק (ויקרא רבה פכ"א ח; כתובות סב, ב). אף לאחר שנאסר, לא עזבו רבי שמעון ובא לדלות תורה מפיו (פסחים קיב, א). בימי שהותו במערה יחד עם בנו, במשך שנים, עסקו שניהם ב"חיי עולם" והתנגדו לעיסוק ב"חיי שעה"[15]. כמו רבי פנחס, היו גם הם מלומדים בניסים[16]. בצאתם מן המערה קלטו עיניהם משהו מן הגשמיות. ועל כך "רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה... תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשׂית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשׂית על ידי עצמן..." (ברכות לה, ב). מַשמע, כל עולמו של האדם הוא לימוד התורה, והמלאכה תיעשה על ידי אחרים. לדעתו התורה ניתנת להשׂגה, אין היא מצוייה בשמים. "עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבֹא ויטול"[17]. הגותו של רשב"י בתורה הייתה כה מוחלטת עד שאמר: "כגון אנו שעוסקין בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין..."[18]. לדעת רשב"י[19]: "עם הארץ אפילו חסיד אפילו קדוש אפילו ישר - ארור הוא לה' א-להי ישראל". כלומר, לשיטת רבי שמעון, החיבור לה' נעשה דרך נתיב התורה בלבד. חסידות, קדושה ויושר אינם מכשירים המובילים לעלייה. קיימת הבחנה בין בני עלייה המהווים את הרוֹבד העליון בין לומדי תורה, לבין הרוֹבד הנמוך המכונה עם הארץ, למרות היותו ספוג במידות נאותות. רבי שמעון ובנו הינם כמובן מבני העלייה, אלה שברוחם שייכים לעולם העליון וגופם נשמר בעולם הארצי (סוכה מה, ב ומקבילות).

התורה "לא בשׁמים היא" (בבא מציעא נט, ב), אבל תלמודה בעולם הזה מקנֶה שׂכרה לעולם הבא. כך הודגש באותו מעשה בתלמיד שחזר מחו"ל כשהוא עשיר. ר' שמעון אשר חש את נפש תלמידיו, הוציאם אל בקעה שנתמלאה בזהב מכוח כוחו בניסים, ואמר להם: "אם זהב אתם מבקשים הרי זהב, טלו לכם! אלא היו יודעין כל מה שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שׂכר התורה אלא לעולם הבא"[20].

מחשבתו של רבי פנחס בן יאיר שהייתה נתונה לכלל כנ"ל, מוצאת ביטוייה גם במחשבת רבו: "כל העוזר את ישראל כאילו עוזר את השכינה" (תנחומא ויחי, ה). זהירותו המופלגת שלא לפגוע בזולת מתמצית במאמרו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (ברכות מג, ב). כיוצא בו "מפני מה תקנו תפילה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה..." (סוטה לב, ב ומקבילות). יראת ה' נלמדת גם מתוך הגותו של רבי שמעון: "גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מאלקיך' (ויקרא כה, יז) וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלקיך'" (בבא מציעא נח, ב). וכן: "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו לג, ו) 'יראת ה' היא אוצרו'" (ברכות לג, ב. בכ"י משפט זה חסר). על ירא שמים להרחיק עצמו מפני התנהגות המוליכה לליצנות: "אסור לאדם שׁימלֵא שׂחוק פיו בעולם הזה..." כך אמנם נהג ריש לקיש[21].

לא תמו אימרותיו של רבי שמעון בן יוחאי, אבל דומה כי דַי בהן כדי לנסות ולבדוק כיצד רמח"ל מרחיב בהן. ראשית לכל היא דבקותו המוחלטת של רבי שמעון (ושל חתנו רבי פנחס בן יאיר) בתורה. אכן, התורה פותחת את הברייתא של רבי פנחס, שהרי היא המהות לכול, וממנה נארגות יתר הדרגות המוליכות את האדם אל השלמות. כך נִשְׁנָה בפרק ד של מס"י: "הִנה מה שמביא את האדם על דרך–כלל אל הזהירות, הוא לימוד התורה. והוא מה שאמר רבי פנחס בתחילת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות. אמנם על דרך-פְּרט המביא לזה הוא ההתבוננות על חֹמר העבודה אשר חיַב בה האדם ועֹמק הדין עליה, ויצא לו זה, מן העיון במעשים הכתובים בספרי הקֹדש ומן הלמוד במאמרֵי החכמים זכרונם לברכה המעוררים על זה..."

ההתבוננות וההתבודדות באו לו לרבי שמעון משנות לימודיו הרבות אצל רבו - רבי עקיבא, והתבודדותו במערה למשך תקופה ארוכה יחד עם בנו, בה עסקו ב"חיי עולם". ההתבוננות וההתבודדות מעוגנות בדבריו של רמח"ל בפרק ג: "...כללו של דבר , צריך האדם להיות מתבונן בשׂכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדוֹ, מה הוא הדרך האמִתִי לפי חֹק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבּוֹנֵן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי ע"י זה ודאי שיהיה לו נקֵל לִטהר מכל רע ולישׁר כל דרכיו, וכמו שכתוב (משלי ד כו) "פַּלֵס מעגַל רַגלך וכל דרכיך יכֹּנוּ. ואומר (איכה ג מ) 'נַחפשׂה דְרכינו וְנחקֹרָה ונשׁובה עד ה'". ההתבודדות וההתבוננות מוליכות אל הדבקות בא-לוהים ולהשׂגת "דרכי היֹשֶר והעבודה האמִיתִית... וְיקָר מן הכל הוא ההתבודדות, כי כמו שמסֵיר מעיניו ענינֵי העולם כן מעבִיר חֶמדתם מלבו. וכבר הזכיר דוד המלך עליו השלום בשבח ההתבודדות ואמר (תהילים נה, ז) 'מי יִתן לי אֵבר כיונה... הנה ארחִיק נְדד אַלין במדבָּר סלה'. והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותָם מְיחדִים מקומם על ההרים מפני התבודדותָם. והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקְבותיהֶם, כי מצאו להם זה האמצעִי היותֵר מוכָן לקנות שלמוּת הפרישוּת"[22].

הנובע מן הדברים כי רבי שמעון בן יוחאי אכן ניתֵב עצמו באותן דרכים המוליכות לקניית החסידות וממנה אל מידת הקדושה (פרק כו), כדברי רמח"ל: "...והנֵה מה שעוזֵר להשׂגַת המִדה הזאת (=קדושה) הוא ההתבודדות והפְּרִישָה הרַבָּה, כְּדֵי שׁבְהֵעְדֵר המטרִידִים תוּכל נפשוֹ להִתגבֵּר יוֹתֵר וּלְהִדָבֵק בָּבּוֹרֵא..." לעיתים נקט רבנו בלשון קשה. כזה היה סגנונו בהתייחסו לעם הארץ, המתואר במקורות כמי שבכל זאת מסילתו אינה דוחקת את עם הארץ, אלא מכלילה אותו בין כל ההמון כולו. כך לשונו[23]:" והנה יש בהתבוננות הזה הערוֹת הערוֹת (= התעוררויות התעוררויות, כל אחד לפי מצבו) בהדרגה לִשְלֵמֵי הדעת (=שדעתם מושלמת) ולפחותים מהם ולכל ההמון כֻּלו..." רמח"ל אינו מוציא אף אחד מכלל ישראל, יראת החטא מצויה גם אצל עמֵי הארץ והנשׁים. כיצד נקנית יראה זו? התשובה: על ידי התבוננות בשני עִנינִים אֲמִיתִיים: "האחד הוא היות שְׁכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם..." השני: "כיון שיתברר לו שבכל – מקום שהוא, הוא עומד לפני שכינתו יתברך, אז מאלֶיהָ תבוא בו היראָה והפחד פן יִכשֵׁל במעשיו שלא יהיו כראוי לפי רוֹממות כְּבוֹדוֹ"... (פרק כה).

סיכומם של הדברים מוצאים ביטוּיָם בפרק הראשון של "מסילת ישרים": "...והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמִתִי והעִדון הגדול מכל העִדונים שיכולים להמצֵא"...

 

סיכום

רמח"ל, שנולד בשנת תס"ז בפאדובה שבאיטליה ונפטר סביב שנת תק"ז בארץ ישראל, כתב את ספרו "מסילת ישרים" סביב שנת ת"ק, בימי שהותו השלווים באמסטרדם. שם הספר נלקח ממשלי (ט, יז): "מסילת ישרים סור מרע, שׁמֵר נפשו נֹצֵר דרכו". הספר, העוסק באדם ובחובתו לעבוד את האלוקים ובדרך שעליו לקיים חובתו זו, מעיד על מחברו ועל סגולותיו התורניות, המוסריות והרגשיות[24]. אחרי שנים שבהן נרדף רמח"ל בגלל חשש שדרכו התורנית חורגת מהמסילה הראויה והמקובלת, הוא הוכיח קבל עם ועולם, בדרך ניתוחה המפורט של הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, שדרכו היא דרך ה'; ובלשונו של רמח"ל בהקדמתו ל"מסילת ישרים": "...והנה על פי הברייתא הזאת הסכמתי לחבֵּר חבורי זה, ללמֵד לעצמי ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השלֵמה למדרגותיהם"...



[1] משנה, סוטה סוף פרק ט משנה טו; ירושלמי, שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שם שקלים פ"ג ה"ג, מז ע"ג; בבלי, עבודה זרה כ, ב; שיר השירים רבה, א ט; מהדורת ש' דונסקי עמ' ז ועוד. ראו גם ר' בחיי בן יוסף אבן-פקודה, חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, ירושלים תשכ"ד, פרק ג עמ' רנג. המקורות שבירושלמי מלווים כל חלק וחלק של הברייתא בפסוקים, מה שאין כן במקור שבבבלי עבודה זרה. זאת ועוד, ישנם שינויים ביניהם בכל מה שקשור בפירוט שלבי הסולם של בניין המוסר כפי שנבנה במאמרו של רבי פנחס; ראו י' אביב"י, מסילת ישרים מאת החסיד האמיתי רמח"ל, ירושלים תשנ"ד, עמ' שמו.

[2] פרק ראשון. מהדורת ד' שפרבר, ירושלים תשנ"ד, עמ' 13; ש' ספראי, "משנת חסידים בספרות התנאים", ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמ"ד, עמ' 155. שינוי בסדר פרטי הברייתא כפי שמופיע במסכת עבודה זרה, מצוי גם אצל א' ילינק, בית המדרש, חלק שישי, ירושלים תשכ"ז, עמ' 117. ראו גם א' עפשטיין, מקדמוניות היהודים ב, ירושלים תשי"ז, עמ' קלח. ב' ז' בכר, רבי פנחס בן יאיר, אגדות התנאים ב 2, תל אביב תרפ"ח, עמ' 161-158.

[3] ואף שני הקטעים שפרסם היגער, מסכתות זעירות, נויארק תרפ"ט, עמ' 73 ואילך עמ' 82 ואילך, המכוּנים מסכת יראת חטא נוסח א' ונוסח ב', אינם אלא נוסחאות שונות למסכת דרך ארץ זוטא. יש לציין שתוכנה של מסכת דרך ארץ הינו ענייני חסידות ויראת שמים, ענווה וצניעות, וכל כולה אינו אלא המשך לפתיחה של המסכת בה נאמר שדרכו של תלמיד חכם להיות: "עניו וּשְפל רוח, זריז וממולח, עלוב (=ענו) ואהוב לכל ושְׁפל רוח לאנשי ביתו, ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו, ואומר כל מה שיש לי בעולם הזה אין חפץ בו לפי שאין העולם הזה שלי".

[4] משפט זה חסר בכ"י (עיין דקדוקי סופרים על אתר והע' כ שם), אם כי ברור שהתורה מהווה את הבסיס הראשון ועליה מוצבים שאר השלבים של בניין המוסר. ראו י' וולפסברג, כל כתבי רמח"ל - מסילת ישרים, תל אביב 1960, מבוא עמ' ט-יב.

[5] לקוח מתוך הקדמתו של רמח"ל ל"מסילת ישרים". ראו עוד הרב חיים יצחק ליפקין, מסילת ישרים, תל-אביב 1956, הקדמה עמ' יא-יב.

[6] תנא בן הדור החמישי, חתנו של רבי שמעון בן יוחאי אשר למד עמו תורה, ראו שבת לג, ב (לפי הזוהר בלק ח"ג היה רבי פנחס חותנו של רבי שמעון, אך כבר א' היימאן קיבל את גירסת הבבלי למסכת שבת. ראו א' היימאן, רבי פנחס בן יאיר, תולדות תנאים ואמוראים ג, ירושלים תשמ"ז, עמ' 1017-1015). ירושלמי, דמאי פ"א ה"ג, כב ע"א: "...דין הוא חסידכון..." סידרת מעשים בסוגיה זו מעלה על נס אף את חסידוּת בהמתו של רבי פנחס (ראה להלן). יש שמעשֵׂי חסידות אחדים מיוחסים לרפב"י ובמקומות מקבילים מיוחסים הם לחסיד רבי חנינא בן דוסא. לכל אלה ראו ש' ספראי, "משנת חסידים בספרות התנאית", בימי הבית ובימי המשנה ב, ירושלים תשנ"ד, עמ' 139 (שם עמ' 504), הע' 19. הצמידות בין חמוריהם של השניים מסתכמת במשפט הבא: "...אִם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל פנחס בן יאיר..." (שבת קיב, ב). גם הזוהר ח"ג שם זיכה את רבי פנחס בכינוי חסיד.

[7] עפשטיין, מקדמוניות היהודים ב, ירושלים תשי"ז, עמ' קלח.

[8] כתובות מו, א; וכגון זה חולין לז, ב.

[9] תחילת פרק עשירי. למובאה ממסכת כתובות ולפסוק מספר דברים, ראו גם הרב י' אביב"י, מסילת ישרים מאת החסיד האמיתי רמח"ל, ירושלים תשנ"ד, עמ' שע-שעא.

[10] המקורות העיקריים לחלק מסדרת המעשים שהובא לעיל מצויים בירושלמי, דמאי פ"א ה"ג, כא ע"ד - כב ע"א; בבלי חולין ז, א–ב ועוד. הרחבת דברים בעניין רבי פנחס ניתן למצוא אצל א' היימאן (הנ"ל הע' 6); י' קאנוביץ, רבי פנחס בן יאיר, מערכות תנאים ד, ירושלים תשכ"ט, עמ' קא-קו; ב' ז' בכר, רבי פנחס בן יאיר, אגדות התנאים ב 2, תל אביב תרפ"ח, עמ' 158-161; מ' מרגליות, אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים ב, תל–אביב תשנ"ה, עמ' 296–297; רבי פנחס בן יאיר, האנציקלופדיה העברית כז, עמודה 717-716 ועוד.

[11] יבמות צט, ב ומקבילות: "...בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על יָדן"...

[12] פרק יח: בביאור מידת החסידות. פרק יט: בביאור חלקי החסידות.

[13] ירושלמי, דמאי פ"א ה"ג, כא ע"ד - כב ע"א; א' אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים תשס"ז, עמ' 75-74, מציין כי אין להוכיח מכאן שרבי פנחס היה גדול במעמד ובחוכמה מן הנשיא, ורבי ביקש שלא ליצור פילוג בעם בנושא מרכזי כמו השמיטה.

[14] על התנא ר' שמעון ניתן לעיין גם בספרו של היימאן (הנ"ל הע' 6) עמ' 1189-1178; י' קאנוביץ, רבי שמעון בר יוחאי, ירושלים תשכ"ו, עמ' ט ואילך; ב' ז' בכר, רבי שמעון בן יוחאי, עמ' 102-45; מ' מרגליות (הנ"ל הע' 10) רבי שמעון בן יוחאי, עמ' 844-839; האנציקלופדיה העברית כרך לב, ערך רבי שמעון בן (בר) יוחאי, עמודה 111-110; ז' פראנקל, דרכי המשנה, תל-אביב תשי"ט, עמ' 182-177; א' א' אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשל"ו3, עמ' 301, 368, 544; הרב ב' לאו, "רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ומקומו במסורת ההלכה", חכמים ג, ירושלים תשס"ח, עמ' 148-118 ועוד. אין בכוונתו לשׂרטט מונוגרפיה לא על רבי פנחס בן יאיר ולא על רשב"י, אלא רק לדלות נתונים אחדים שיסללו את דרכם אל נתיב ה'מסילת ישרים'.

[15] גישתם ל"חיי שעה" לא הייתה מקובלת בגמ' ברכות לה, ב. השוו לדברי רבי מאיר: "הוי ממעֵט בעֵסק, וַעֱסֹק בתורה" (אבות ד, י).

[16] שבת לג, ב; מעילה יז, א-ב. ראו עוד ירושלמי, שביעית פ"ט ה"א, לח ע"ד. סיפור המערה נתפרשׁ אצל חוקרים בדרכים שונות, חיבורנו אינו עוסק בכך. ראו לכל אלה ב' לאו, "רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ומקומו במסורת ההלכה", חכמים ג, ירושלים תשס"ח.

[17] אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק מא. שלושה כתרים וכתר שם טוב נמנים במשנה אבות פ"ד מי"ג, כאשר כתר תורה הוא הראשון שבהם. אבל בכתבי יד שוּנָה הסדר. ראו בהערות לאבות דרבי נתן, שם; מהדורת שכטר, עמ' 130 (כתר שם טוב לא נכלל במדרש קהלת רבה ז, א).

[18] ירושלמי, ברכות פ"א ה"ב, ג ע"ב; בבלי, שבת יא, ב: "אמר רבי יוחנן: לא שׁנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל בכגון אנו - מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה".

[19] י' ד' אייזענשטיין, אוצר המדרשים ב, נויארק תרע"ה, עמ' 512 ע"ב. ראו ב' לאו, "רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ומקומו במסורת ההלכה", חכמים ג, ירושלים תשס"ח, עמ' 129. בפרקא דרבינו הקדוש בבא דארבעה; מהדורת ש' שענבלום, כא ע"ב הנוסח לדברי רשב"י שונה במקצת: "עם הארץ אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן..." ככלל ההגדרות המגדירות את עם הארץ מגוונות. נראה כי מימי רבי יהודה הנשיא ואילך, היחס אל עמי הארץ שונה לחיוב. ממכלול הציטוטים נציין אחד: "ועניים מרודים תביא בית, אילו תלמידי חכמים שהן נכנסין בבתיהן של עמי הארץ, ומרווין אותן מדברי תורה" - ויקרא רבה, לד יג; מהדורת מרגליות, עמ' תתא. לאמור, גם לעמי הארץ ישנה תקנה והם יכולים להימנות בין לומדיה של תורה. לכל העניין עיינו בסִפרי, ציפורי בימי בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ד, עמ' 275-260.

[20] מדרש שמות, פנ"ב ג; שוחר טוב, צב, ח; ירושלמי, ברכות פ"ט ה"ב, יג ע"ד; בראשית רבה, פל"ה ב; מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 329.

[21] ברכות לא, א ודק"ס על אתר, ומקבילות. ראו עוד שו"ע או"ח סי' תקס סע' ה: "אסור לאדם שימלֵא פיו שׂחוק בעולם הזה". "אז ימלֵא שׂחוק פינו..." שבתהילים קכו, ב משׁמעוֹ שׂמחה, ואין בו עניין של לעג. ואפשר ש"השׂחוק" האמור כאן הוא שיר תודה הנאמר בקול שמחה, ראו פירוש דעת מקרא על אתר, הערות 3 א, ב.

[22] התבודדותו של רשב"י הייתה אמנם מאולצת, הימלטות מן הרומאים (שבת לג, ב), אך היא זו שהובילה אותו כאמור אל העיסוק ב"חיי עולם". ראו מסילת ישרים, פרק כא: בדרכי קניית החסידות.

[23] פרק ד: בדרכי קניית הזהירות. ראו עוד, הרב שמואל נחום הלחמי, מסילת ישרים עם פירוש מסילות יהודה, ירושלים תשס"ח, עמ' פו.

[24] ראו וולפסברג (הנ"ל הע' 4) מבוא עמ' ט- יב.