תרומות על הבאר
(30 אוקטובר 2020) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין - גליון טבת תשעג

חזרה למאמרי המעין

תגובות והערות

תגובות והערות
עוד בעניין בליעה ופליטה בכלים*

א. הרב יעקב אריאל: הסתייעות ההלכה במחקרים מדעיים

ב"המעין" תשרי תשע"ג דן הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר שליט"א במחקריהם המדעיים של פרופ' קניגסבוך ור' ש' קרקוביאק בדבר פליטה ובליעה של כלים. לטענתו יש לדבר השלכות רבות על הלכות כשרות.

עצם יוזמתם של מדענים דתיים למנוע סתירות בין ההגדרות ההלכתיות לבין אלו המדעיות ראויה בעיקרון לברכה. אולם יש להבחין בהלכה עצמה בין הגדרות הלכתיות, המבוססות על מציאות עובדתית אובייקטיבית, שבהן יש צורך להסתייע במדעים המתקדמים, לבין הגדרות הלכתיות, שמצד עצמן אינן מבוססות על מציאות עובדתית אובייקטיבית, אלא על כללי הלכה משפטיים, העומדים בזכות עצמם (עמדתי על כך בספרי "הלכה בימינו", מכון התורה והארץ תש"ע, בפרק "הלכה, מדע וטכנולוגיה").
לדוגמא - הלוח העברי: יש הלכות המסתמכות על הלוח היוליאני, שהמדע הוכיח שאינו מדויק (הוא מיוחס לשמואל), ויש המסתמכות על הלוח הגרגוריאני שהוא מדויק יותר מבחינה מדעית (הוא מיוחס לרב אדא) ועל פיו אנו מקדשים חודשים ומעברים שנים. בנושאים שבהם התיארוך הוא סמלי בעיקרו, הלוח אינו חייב להיות כה מדויק, ובהם ההלכה מעדיפה את חישובו העממי והפשוט יותר של הלוח, למרות שהוא סוטה מהתאריך המדויק בכשבועיים.

אולם בכל הנוגע לקידוש החודש ועיבור השנה, ההלכה מחייבת אותנו להיות צמודים פחות או יותר לתאריך המדויק. פסח חייב לחול תמיד בתקופת האביב, וסוכות תמיד בתקופת הסתיו. חישוב זה חייב להיות קרוב יותר לתאריך המדויק ולהתבסס על מדע האסטרונומיה. ואכן בעבר יהודים התמחו במדע זה יותר מאחרים.

אם כי מסתבר שאם בעוד כמה דורות תתרחק תקופת שמואל מתקופת רב אדא מרחק כה גדול, עד שהדעת לא תוכל לסבול את הפער ביניהם, יצטרכו חכמי ישראל לשנות את מועדי התקופות. אולם בהלכות אחרות שיובאו להלן הפער יישאר לעולם, כי הוא מובנה בעצם מהותו.

יש המגדירים את ההבדל בין המדע להלכה כבין "אמת" ל"יציב". המדע צמוד ל"אמת", לכן הוא משתנה בהתאם להתפתחות המחקרים והתגליות, בעוד שההלכה כשיטה משפטית דוגלת ב"יציב". ביה"ד חייב לשמור על כבודו ומעמדו ולא לשנות את פסקיו, גם כשהתברר שהשתנו הנתונים, משום שאם לא כן מה כוח בי"ד יפה?

איני מקבל הבחנה זו. כי כשהפער בין המציאות למשפט הוא עמוק מדי הוא עצמו עלול לגרום לזילותא דבי דינא. לכן נלענ"ד יותר ששני מישורים נפרדים הם, כפי שיתבאר.

דוגמא נוספת – טריפות: יש הלכות טרפות התלויות במציאות העובדתית דהיינו במדע, ויש שאינן תלויות במדע. הטרפה מוגדרת ע"י חז"ל כבע"ח שאינו מסוגל לחיות יותר מי"ב חודש. היה מתבקש לכאורה שהוטרינרים הם שיקבעו מהי טרפה, ולא היא. יש להלכה הגדרות משלה, והן קבועות ואינן מושפעות מהתמורות המדעיות. וכך פוסק הרמב"ם (הל' שחיטה י, יב-יג):

ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים הדורות הראשונים, והסכימו עליהם בבתי דיני ישראל - אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות.
וכן אלו שמנו חכמים ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידנו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר: 'על פי התורה אשר יורוך'
הרמב"ם עצמו, בנושא אחר, של קביעת ההגדרה של טרפה לעניין רוצח, פוסק שהדבר תלוי במדע הרפואה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה ח)

ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג, עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.
הרמב"ם, שהיה גם רופא בעל שיעור קומה, סותר לכאורה את עצמו!

אולם יש להבחין בין הלכות טרפות, בהן ההלכה קובעת, לבין הלכות רוצח, בהן העובדות קובעות. לענין כשרות בע"ח, הטרפה אינה סיבת האיסור. וכי מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לבין שוחט מן העורף? וכמו"כ מה איכפת לו אם נאכל בע"ח שסיכוייו לחיות או כזה שסיכוייו למות? אדרבה, לכאורה עדיף לשחוט בע"ח העומד בלאו הכי למות, מאשר לשחוט בע"ח בריא (אומנם אם מחלתו עלולה לגרום נזק לאדם בודאי שהדבר אסור משום סכנה). הרוגאצ'ובי הגדיר זאת כך: הטרפה אינה סיבת האיסור אלא סימן שהתורה קבעה שאין לאוכלה. לענ"ד הדבר עולה מלשון הכתוב: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". כלומר סיבת האיסור אינה נעוצה בבריאותו או מחלתו של בעה"ח, אלא ברצון ה' לקדש את האדם, בעיקר בתחום זלילת הבשר. התורה הגבילה את סוגי בעה"ח המותרים באכילה, וגם באלו הגבילה את דרך המתתם ואסרה את החלב והדם ובשר בחלב. עצם ההגבלה היא מטרת התורה ולא סיבות בריאותיות, לכן אין מקום לשיקולים רפואיים באיסור זה. כללי האיסור נמסרו לחכמים, והם חייבים לשקול את שיקוליהם עפ"י הבנתם האנושית המקובלת ולא עפ"י שיקוליהם של מדענים. מה שאין כן בהלכות רוצח, שם עלינו לוודא שהנרצח היה מסוגל לחיות בפועל והרוצח קיפד את חייו וקטעם בעודם באיבם. רק אז ישא עונש בכל חומרת הדין. שם קובעת החשיבה העדכנית של מדעי הרפואה.

היו שניסו לערער על נושא הטרפות מכוח ניסויים רפואיים. הרשב"א מתייחס לכך בחריפות (שו"ת הרשב"א ח"א סי' צ)

ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו, ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים, הנביאים ובני נביאים, ודברים שנאמרו למשה מסיני.

וממילא גם היום במאה ה21 הפסיקה בהל' טרפות תסתמך אך ורק על פי שיקול הדעת של הפוסקים, הממשיכים את דרך החשיבה המקובלת בישראל מימי משה רבנו ועד היום, ולא עפ"י שיקול דעת מדעי. אין בכך שום ערעור על המדע. מדובר בשני מישורי חשיבה שונים. המדע מבוסס על המציאות האובייקטיבית, בעוד שהלכות טרפות מתבססות על חשיבה הלכתית משפטית השונה במהותה מהחשיבה המדעית. כשהתורה אסרה את הטרפה היא הגדירה אותה על סמך אופן החשיבה הפשוט שאינו מדעי, והיא נשארה כך גם כיום כשהמדע מגלה ומפתח דברים בדרך החשיבה שלו.

אמנם החזון- איש הלך בדרך שונה (יו"ד סי' ה):

ונמסר לחכמים לקבוע את הטרפות עפ"י רוח קודשם שהופיע עליהם. והנה היה צריך להיקבע בשני האלפים תורה כדאמר בע"ז ט א דיני הטרפות לדורות...ואין לנו תורה חדשה אחריהם...

לענ"ד אין הכרח לפרש את החזו"א כחולק לגמרי על הבחנתו של הרוגצ'ובי. גם הוא מתכוון לומר שהלכות טרפות מבוססות על כללי חשיבה הלכתיים ולא טבעיים מדעיים, ולכן יש לדון בהם רק עפ"י אותם כללים ודרך החשיבה ששררה בעולם בעידן הטרום-מדעי, ועדיין שורר בעולם למי שאינו איש מדע (בדרך כלל מציינים את המאה ה17 למניינם כתחילת החשיבה המדעית, הבנויה על ניסויים אובייקטיביים). אולם גם כיום, כשמדען אסטרו-פיזיקאי, שאצלו שקיעת החמה אינה אלא סיבוב נוסף של כדור הארץ סביב עצמו והעלמות קרני האור כ-8 דקות אחרי סיומו של אותו סיבוב, רואה שקיעה יפה, הוא מתפעל מיפי המראה הנגלה לעיניו החושניות ומתעלם לפי שעה מהגדרותיו האסטרונומיות. רק מפלצת מסוגלת לחיות כמחשב חסר תחושות אנוש. ואם הוא שומר מצוות ונשאל מתי השקיעה לנושאים הלכתיים, שעת השקיעה תהיה גם אצלו השעה שבה כדור השמש ייעלם מאחרי האופק. ההלכה בנויה על אותו מישור של בני האדם, כמות שהם חשים בחושיהם הטבעיים.

עוד דוגמא – דבר הסמוי מן העין: האם החיידקים כשרים? תלוי לעניין מה. אם אנו דנים באיסור "ונשמרתם לנפשותיכם" אין ספק שמדע הרפואה הוא שיקבע לנו אלו חיידקים "כשרים" ואלו לא. אך אם מדובר בהלכות כשרות אין שום מקום להתערבות המדע. אומנם מדובר בבע"ח שאין להם סימני טהרה, ויתכן שדינם כשרצים, שכל האוכל אחד מהם עובר בחמשה לאוין. אולם כללי הכשרות אינם פונקציה של בריאות האדם, אלא לפי מה שנראה בעיני התורה כמקדש את האדם. ומה שלא נראה בראייה אנושית טבעית לא נאסר ע"י התורה. כפי שקבע כבר בעל החכמת אדם (בינת אדם הלכות שחיטה כלל לה).

ונחזור לענין טעימה ובליעה: אין שום צורך להתאים את כללי ההלכה בתחום הכשרות לכללי המדע. למדע יש כלים משלו למדוד את צפיפות החומרים ואת כושר בליעתם של אבות מזון שונים. אין ספק שהם מדויקים ונכונים מצד עצמם (יחסית לרמת ידיעותינו בתקופה נתונה). אולם כשהתורה אסרה לנו לטעום דבר לא כשר היא לא דרשה להתאים זאת לפי המציאות המדעית, על אף דיוקה, אלא רצתה לקדש אותנו, ולכן כללה זאת בכללים אנושיים אחרים, שלפיהם ייתכן שהתוצאות יהיו שונות. לדוגמא, ההלכה קבעה דרכים שנות להכשרה, כבולעו כך פולטו. הגעלת כלי ראשון או שני בעירוי ליבון קל ולליבון חמור. האם נקבע זאת ע"י מד חום? האם כלי שרתח בים המלח לא ניתן להגעיל בבית-אל בגלל שנקודת הרתיחה במקום גבוה יותר נמוכה יותר? האם לא ניתן להגעיל סיר לחץ שנקודת הרתיחה שלו גבוהה יותר בכלי ראשון? ומדוע תבנית שנאפתה בחום של 250 מעלות צריכה ליבון חמור שדרגת חומו גבוהה בהרבה?

הכשרה אינה פעולה טבעית, אם כי היא מבוסס על מה שעיני הבריות, שאינם מדענים, ראו את הטבע בימי משה רבנו, ורואות עדיין באותה צורה את הטבע במאה ה-21. ההכשרה היא מעין פועלה משפטית שיש לה קריטריונים הלכתיים, דין כלי ראשון והקרוב אליו בכלי ראשון, דין כלי שני והקרוב אליו בכלי שני. דינו של כלי שנאפה באש בליבון חמור וכו' וכו', למרות שדרגת החום של ההכשרה אינה תואמת בדיוק את דרגת החום של הבישול.

אומנם טבלת הצפיפות המדעית יכולה לסייע לנו להבין יותר את הגדרת חז"ל באשר לבליעת הכלים השונים. דרגת הקשיחות של הזכוכית היא גבוהה ולכן בליעתה נמוכה יחסית לכלי מתכת. בקצה הסקאלה הנגדי יועמדו כלי החרס שבליעתם כה גדולה עד שהלחות ניכרת עליהם גם מבחוץ, ונחשבו ע"י התורה ככלים שאין להם תקנה (ויקרא ו, כה). המדע יוכל רק לסייע לנו לסווג את החומרים בין קרבתם לזכוכית או לחרס, אך לא יוכל לקבוע סולם ערכים הלכתי לקביעת דרגת הקשיחות. אלה ייקבעו ע"י כללי המסורת ההלכתית הבנויה על מראה העיניים האנושיות. לכן גם כלי דורלקס, שלפי מראית העין הם כלי זכוכית שאינם בולעים, למרות שדרגת הקשיחות שלהם נמוכה יותר, ייחשבו עפ"י ההלכה ככלי זכוכית. כלי פלסטיק, אומנם צפיפותם נמוכה יחסית ולכן בליעתם גבוהה, ייחשבו ככלי מתכת ועץ הטעונים הגעלה, והגעלה מועילה להם. עם זאת ייתכנו חומרים חדשים שהמדע יוכל לסייע לנו באופן כללי להחליט אם יש לדמותם לכלי זכוכית או לכלי חרס. אולם ההכרעה למעשה תיפול עפ"י שיקולים הלכתיים, הבנויים על החשיבה האנושית הרגילה, ולא עפ"י זו המדעית. אין ולא יהיה קריטריון הלכתי, הזהה לזה המדעי, שיקבע להלכה את דרגת הקושי של החומרים השונים.

לסיכום: החשיבה המדעית קידמה את העולם והביאה לנו את ההתפתחות הטכנולוגית המרשימה שבה אנו חיים, ושבה גם נכתבים דברים אלה. אך הכשרות היא ערך רוחני, הנערך בכללי חשיבה משפטיים שונים לחלוטין. אלה שני מישורים נפרדים, ולא קרב זה אל זה. לא נמדוד טעם איסור ע"י איזוטופים, ולא כתמים ע"י אחוז הטוקסינים בבדיקות דם במעבדה, ולא שני מינים בכלאיים לפי מבנה התאים במיקרוסקופ. הכל ייקבע לפי מראה העיניים האנושיות, כמקובל במורשת ישראל מדורי דורות (אנו נעזרים בכלים מדעיים רק ע"מ להסיר ספקות או לעורר אותם, אולם לא כקובעי הלכות).

המדע וההלכה שני מישורים נפרדים הם. כשם שמדע הרפואה לא יקבע דרגת סיכון של רעל מסוכן לפי כללי ההלכה, כגון ביטול בשישים. בדבר לח, ובודאי לא ביטול ברוב רגיל בדבר יבש, כי סכנתא חמירא מאיסורא, אלא יקבע זאת עפ"י קני מידה מדעיים, כך גם ההלכה לא תתחשב בקני מידה מדעיים, אלא תדון לפי כלליה העצמיים. וזאת התורה לא תהא מוחלפת.

ב. נריה גליק: בעניין בליעה בכלים

בגיליון 203 של 'המעין' התפרסם מאמרו של הרב י"מ לוינגר שליט"א בדבר בליעה בכלים. אחת ממסקנות המאמר הייתה כי כלי מתכות של ימינו, בניגוד למורגש בחוש ע"י כל עקרת בית, בולעים. את הניסוי לבדיקת הבליעה ערכו חוקרים מאוניברסיטת בר אילן ע"י סימון רדיו-אקטיבי של החומר הנבלע, בישולו יחד עם טבלית מתכת, שטיפת הטבלית ובדיקת כמות הפעילות הרדיו אקטיבית של הטבלית.

אך לענ"ד, לאור תיאור הניסוי, לא רק שבלתי אפשרי להניח שמתכות בולעות - אלא אדרבה, מסקנת הניסוי היא שכלי מתכות אינם בולעים. לפני הכל יש לציין, שגם אם הטיעונים שיובאו לקמן אינם מספקים, אין לסמוך על המתואר במאמר כדי לומר שכלי מתכות בולעים, מפני שבמאמר לא הובאו כמויות הבליעה אלא באופן יחסי בלבד, ותיאור כזה הוא חסר משמעות מעשית; אין שום משמעות לאמירה שנירוסטה בולעת פי 25 מזכוכית, אם גם זכוכית בולעת כמות אפסית עד למאוד[*].
לדעתי מסתבר מאוד לפי תיאור הניסוי כי רובה ככולה של ה'בליעה' שנמצאה הייתה בסך הכל לכלוך חיצוני. וזאת מכמה סיבות:

ראשית, ע"פ תיאור הניסוי, לאחר הבישול נעשתה לטבליות שטיפה במים בלבד. כל עקרת בית יודעת ששטיפה במים אינה מספיקה על מנת לנקות כלי מכל הלכלוך הדבוק בו, כל שכן טבלית זעירה, שהקושי לנקותה באופן טבעי גדול יותר, וכל שכן כאשר לעיתים החומר המבושל הוא שומני, ששטיפתו קשה יותר.

שנית, הרב לוינגר מתאר כי לאחר הרתחה של חצי שעה (שהיא הגעלה לחומרא לכל דעה אפשרית) נשאר במתכות שיעור משמעותי מאוד של חומר בלוע (עד כדי 80%)[*]. כדי להתאים את הדבר לחז"ל (שהתירו כלי לאחר הגעלה קלה בהרבה) עלינו לומר על כורחנו אחת משתי אפשרויות - או שהבליעה שנותרה חסרת משמעות לדעת חז"ל (ולפי זה בנירוסטה ובאלומיניום לא יהיה צורך בהגעלה, שכן עוד לפני ההגעלה יש בהם כמות קטנה יותר של בליעה מאשר בפליז אחרי ההגעלה), או שנשאר לכלוך בעין שעליו חז"ל הזהירו בפירוש שאיננו יורד בהגעלה.

שלישית, הרב לוינגר מתאר שלאחר השריה של 48 שעות במים קרים ירדה כמות הפעילות הרדיואקטיבית ב-80%. כדי להתאים את המציאות לדברי חז"ל מוכרחים להסיק שהמדובר הוא בשכבה חיצונית שנדבקה, אלא אם נדחוק ונפליג בפירוש חדש ל"כבוש כמבושל".

רביעית, לאחר שפשוף הטבליות בחול מטבח נעלמה 75% מהפעילות. מסקנת החוקרים הייתה (או שמא זו מסקנת הרב לוינגר) שהבליעה מתקיימת רק בשכבה החיצונית. אבל לכאורה ניתן להסיק מסקנה הרבה יותר פשוטה מהניסוי - אין בליעה! הרי ברור שבליעה שיורדת לאחר שפשוף בחול מטבח אינה יכולה להיקרא בליעה.

לסיכום, ניתן לומר שעל פי תיאור הניסוי במאמרו של הרב לוינגר שליט"א, אין שום מקום להסיק שישנה בליעה בכלי מתכות, אלא אדרבה - אם אפשר להסיק מסקנה מהניסוי, אזי המסקנה היא שאלומיניום ונירוסטה אינם בולעים.

ג. הרב ד"ר דרור פיקסלר: כבולעו כך פולטו - דרך הפעולה של הבליעה והפליטה

בהמעין האחרון חשף בפנינו הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר מחקר ישן שבוצע ע"י פרופ' מרדכי קניגסבוך וש' שרקוביאק ז"ל, שבדקו באופן ניסויי את עיקרון הבליעה והפליטה בכלים.

גם אני, בשיתוף עם הרב יאיר פרנק ולביא שילר, חוקרים בימים אלו את השאלה הזו, ועדיין לא הגיע הזמן לסכם את הדברים; אך במקביל לא ניתן לקבל את הסברו של הכותב ביחס לממצאים שדווחו. הכותב מחדש כי:
'כבולעו כך פולטו' אינו דרך הפעולה של הבליעה והפליטה, כפי שחשבו החוקרים הללו; 'כבולעו כך פולטו' מבטא מציאות, שבה באותו כח יחסי שבו החומר נבלע - כך הוא גם נפלט. חומר שנבלע בקושי, ייעלם מהר יותר.

ברם דברים אלו נסתרים מההבנה הפשוטה של הכלל ההלכתי הזה עד לימינו. מקור הביטוי בגמרא פסחים ל, ב, אולם הוא עולה בפשטות כבר מלשון התורה (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". ובלשון הטור (יו"ד סי' תנא): "כדרך שנשתמש בהן הנכרי כך הוא הכשרן". הרי מה שייחס הכותב את הבנת הכלל ל"החוקרים הללו" אינו להם - אלא לחז"ל לכל אורך הדורות. לפי כלל זה והבנתו עד היום, אופן הכשרת כלי תלויה ב'רמת' הבליעה בו. בתורה ובחז"ל מצאנו בעיקר שתי רמות של בליעה – באש ובמים. אולם, מתוך העיקרון הנ"ל בהבנתו הוותיקה הרחיבו הראשונים את הכלל גם לרמות נוספות של בליעה\פליטה – כלי ראשון שאינו על גבי האש, עירוי, כלי שני, וכיוצא בזה (שו"ע או"ח סי' תנא סע' ד); על פי ההסבר החדש הבנת חז"ל והראשונים שגויה, ולמסקנותיהם (שהם הלכה למעשה) אין כל בסיס, והדברים קשים להיאמר.

תהליכי הבליעה בלשון חז"ל, חדירת חומר אחד (נוזל או מוצק) לתוך חומר מוצק אחר, נקראים בשפה המדעית של היום דיפוזיה (פעפוע). אלא שלמעשה יש להבדיל בין שני סוגים של חדירה[*]:

א. חדירה פורית – חילחול של אטומים ומולקולות קטנות וגדולות לתוך חריצים מיקרוסקופיים קטנים בין הגבישונים מהם מורכבת דופן הכלי.

ב.  דיפוזיה תוך גבישית של אטומים לתוך הגבישים עצמם.

יש להניח שרוב ככל הבליעה עליה דברו חז"ל עוסקת בסוג הראשון (חדירה פורית), שכן היא כוללת אטומים ומולקולות גדולות יותר, תוך זמן חדירה קטן יותר, וכן עומק חדירה גדול יותר בכמה וכמה סדרי גודל מאותם פרמטרים (גודל, משך זמן הפעפוע ועומק חדירה) בתהליך הדיפוזיה התוך גבישית. כמו כן, החדירה הפורית יכולה להישטף ולהיעלם בקלות-יחסית (ובזה עוסק הכלל 'כבולעו כך פולטו'), לעומת דיפוזיה בה החומר החודר נשמר זמן רב יחסית בתוך הגבישים אליהם חדר, ואינו נפלט כמעט החוצה. מאוד יתכן כי תוצאות הניסויים שדווחו מושפעות מכך שהם בוצעו בקרינה רדיואקטיבית, ומדובר במולקולות קטנות מאוד שהדיפוזיה שולטת בהם; אך באוכלים רגילים כאמור החדירה הפורית היא הדומיננטית, והתוצאות שיתקבלו תהיינה שונות (על כך אנו עובדים בימים אלו).

די ברור כי גם בתחום זה חז"ל לא בחנו את הדברים מהצד המדעי - אלא מהצד המציאותי[*]. ואפרש את דברי: כאשר יסדו חז"ל את הכלל "כבולעו כך פולטו" הם לא התכוונו שכל מה שנבלע – נפלט, אלא שרובו או רובו ככולו. כך גם ביחס לשאר הכללים בתחום איסור והיתר, כדוגמת הכלל "כלי חרס אין לו תקנה אלא בשבירה". העיקרון מאחורי כלל זה הוא שאי אפשר לנקות את כלי החרס כראוי, ולכן אם נבלע בהם איסור לא ניתן להפליט אותו; ברם המציאות לא מאשרת כלל זה.
כאשר התחלתי את צעדי הראשונים בעולם המחקר, למדתי קורס שבו המרצה הציג כי מתכות לא ניתן לנקות בצורה מוחלטת. כל תהליך שלא נעשה, עדיין יישאר החומר הראשון בלוע בכלי. הוא המליץ להשתמש דווקא בכלי חרס, כי אותם ניתן לנקות לחלוטין! הדברים ששמעתי סתרו לחלוטין את מה שהכרתי מהלכות איסור והתר. יצאתי באמצע השיעור והתקשרתי למו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ וסיפרתי לו בהתרגשות גדולה על החידוש המדהים ששמעתי באוניברסיטה. מו"ר כלל לא התרגש, וביקש ממני לחזור לכיתה ולשאול את המרצה מהם התהליכים הנדרשים על מנת לנקות את כלי החרס. כך עשיתי, ומתוך תשובתו הבנתי את כוונתו של מו"ר: אומנם כלי מתכת לא ניתן לנקות לחלוטין, אך ללא מאמץ ובציוד ביתי פשוט ניתן לנקות אותם לרמה של 95%, ועם מאמץ קל נוסף לרמת ניקיון של 98%. אומנם לא ניתן להגיע ל- 100% ניקיון, אבל קרוב לכך בהחלט אפשרי. ברם על מנת לנקות כלי חרס יש צורך בתנאי תת-לחץ וואקום, תוך שימוש בציוד מעבדתי יקר ואף מסוכן; לא ניתן לנקות כלי חרס בציוד ביתי. הרי שחז"ל לא קבעו שפיסיקאלית לא ניתן לנקות כלי חרס, אלא שמבחינה אנושית רגילה לא ניתן לנקות אותם ולכן בהם יש להחמיר. כמו כן במתכת, זה שלא ניתן לנקות אותם לחלוטין אין בכך בעיה, כל עוד נעשו כל המאמצים לנקות כפי שמקובל[*].

לסיכום: לא ניתן לקבל את ההסבר כי "בולעו כך פולטו" מבטא מציאות שבה באותו כח יחסי שבו החומר נבלע כך הוא גם נפלט, אלא חייבים לומר כי מדובר בדרך הפעולה של הבליעה והפליטה, כפי שהסבירו חז"ל לכל אורך הדורות ואף הסיקו מכך מסקנות הלכתיות. אם יש לנו בעיה עם הסבר תוצאות מעבדתיות עלינו לנסות ולהסביר אותו בצורה המתאימה לחז"ל, ולא לשנות את משמעות דברי חז"ל.

ד. הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר: בליעה ופליטה – תשובה לתגובות

קיבלתי תגובות רבות ומעניינות על המאמר שפירסמתי ב'המעין' הקודם בעניין בליעה בכלים[*]. היו שרק העירו שטוב שנפרסה היריעה וחשוב לעשות ניסויים שונים שבאים לברר נושאים הלכתיים. היו כאלה שביקשו הסברים נוספים על דרך עריכת הניסויים שהוזכרו במאמר, אך כבר כתבתי שלא אני ערכתי את הניסויים הנ"ל, ומאז פטירתו של פרופ' קניגסבוך ז"ל איש לא טרח לטפל בנושא. גם העירו לי שהניסיונות אינם מושלמים, דבר שאני בהחלט מסכים לו. היה צורך להשוות את הפעולות שנוסו ואת הנתונים שהושגו לניסיונות שהיו יכולים להיעשות ע"י חכמינו ז"ל; מדובר על שקילת הכלים לפני הבליעה ולאחריה ומתן תשומת לב לשינויים שחלו במתכות עקב הבליעה או כתוצאה מהפליטה, אם כי כמות הבליעה כידוע קטנה מאוד וחוששני שאין אפשרות לקבל תוצאות ברורות במחקרים מעין אלה. יחד עם זאת, הפנה את תשומת לבי חוקר אחד לסדרת ניסויים שהוא עורך בכלים אלה, והוא בע"ה יפרסם את התוצאות בקרוב ב'המעין'.
הביקורת השניה היתה שפסקתי כשו"ע כדעת תרומת הדשן, אך לעניין פסח פסק הרמ"א שיש לחשוש לדעת הסמ"ג שכלי זכוכית בולעים ואינם פולטים, והמשנה ברורה חושש גם לשיטת הריטב"א שהגעלה אינה מועילה לכלי זכוכית משום שחיישינן שבעל הבית יחוס עליהם, ונמצא שחלילה לאשכנזים לסמוך על מה שנכתב במאמר. אולם כל מה שכתבתי הוא רק שהניסיונות מראים שאין בליעה בתנאים שנבדקו בניסוי בכלי זכוכית [דרך אגב, העובדה שמקובל כך למשל לגבי בשר וחלב, וגם העובדה שנוהגים  בעירוי שלושה ימים לפני פסח – מוכיח שאין כאן בליעה ממשית].

הביקורת השלישית היא של ד"ר דרור פיקסלר, שהסביר בטוב טעם את דרכי הבליעה. אני מצדי לא רציתי לסתור את דברי חז"ל אלא להוסיף עליהם, שייתכן גם הסבר זה שיענה על שאלות אחרות. ייתכן שטעיתי כשכתבתי שיש הסבר אחר, התכוונתי לומר שיש גם הסבר אחר לתוצאות. דרך אגב, בפירוש עמדתי על כך שהבליעה היא כפליטה בהגעלה. הגעלה ברותחין לא צריכה להיות באותו משך זמן כשימוש באיסור (כמו בחמץ). גם אם בשלו בסיר אלף שעות מספיקה הגעלה קצרצרה, במידה שהמים אכן רותחים. דווקא נקודה זו הוכחה בניסויים.

הביקורת הרביעית היא של הרב יעקב אריאל שליט"א. כמובן שהרב אריאל צודק, אנו מסתכלים על העובדות בעיניים הלכתיות. בספרי על טריפות עמדתי על כך שאין קשר בין הגדרת הטריפות לבין העובדות הרפואיות, לפחות כפי שהרפואה המודרנית נראית היום; אמנם כנראה שפעם היה קשר בין השניים, שכן המשנה אומרת: 'זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה'. כך הוא גם לגבי כל השאלות שהיו קשורות פעם למדדים מדעיים, אלו הם שני קווים שפעם אולי היו נוגעים זה בזה, אך במשך הדורות הם התרחקו, ואין להקבילם יותר אחד לשני.

למרות הכל, כשאנו רוצים להחליט למשל האם חומר מסויים דומה לחומר אחר, כמו האם זכוכית העומדת בפני חום היא עדיין 'זכוכית' או שהיא כבר בגדר אחר (אולי מתכת), אפשר להגיע למסקנה ולקבוע הלכה ע"י ראיית העין או ע"י מדידות מדויקות. הרב אריאל יטען כנראה לשיטתו שכיוון שהזכוכית העמידה אין אנו רואים בה בליעה הרי זו זכוכית. אך אין זו הסכמת כל הפוסקים; יש מחמירים ודורשים הגעלה ככלי מתכת, ויש פוסקים שטוענים אפילו שאין הגעלה מועלת להם. ייתכן שכאן דווקא ניסיונות מדעיים יוכלו להקל על ההכרעה ההלכתית.


* בגיליון הקודם של 'המעין' פורסם מאמרו הקצר של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר בעניין 'בליעה ופליטה' ('המעין' נג, א [תשע"ג] עמ' 89-85), והתקבלו עליו כמה תגובות; שלוש מהן נדפסות כאן, וכן תגובת הרי"מ לוינגר שליט"א.

[*] מתיאורים של ראשונים ואחרונים ניכר שהבליעה לא הייתה של 10 מולקולות לליטר, אלא סדר גודל גדול בהרבה. יעויין באו"ז ח"ב סי' רנו, ובבדק הבית ב"ד ש"ד לג ע"א, ובר"ן חולין מד ע"א, וברמ"א או"ח סי' תנב סע' ה.

[*] יש להעיר שבסוף המאמר מוסיף המחבר וכותב כי "כמעט כל הבליעה  יוצאת בהרתחה של חצי שעה", ולא ברור כיצד הדבר מוסבר לאור אמירתו לעיל שבמתכות נפלטו רק 20-70 אחוז מהבליעה.

[*] W. Jost, Diffusion in Solids, Liquids, Gases, Academic Press, N.Y., 1962. הדברים הובאו בהצעת המחקר של הרב יאיר פרנק, והתבססו על מאמרו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין 'האם ניתן להעזר בחוקי דיפוזיה במוצקים לזיהוי שרידי המזבח?', חידושי תורה @ NDS 5 (תשס"ה) עמ' 25-12.

[*] להרחבה בעניין ראה ראה דברי מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ, תחומין ח תשמ"ז, עמ' 453-435 ובספרו עיונים במשנתו של הרמב"ם, מעליות תשנ"ט, עמ' קלט-קע, ובמאמרי 'שימוש באופטיקה מודרנית בראיית הירח החדש', תחומין כג (תשס"ג) עמ' 309-298.

[*] שאלות רבות נוצרות בעקבות הבנה זו: האם ניתן יהיה להשתמש בכלי חרס שנוקה בצורה מדעית? כמו כן, יש לבחון האם כל כלי נבחן לפי מידת הבליעה המסוימת שלו (וממילא תהליך הפליטה הוא לפי רמת הבליעה שהייתה בפועל), או שיש לשייך באיזה 'תחום' הייתה הבליעה, כגון - באש או בבישול, אולם אופן הפליטה הינה אחיד לכל תחום ותחום. לדוגמא, האם כלי שנבלע בו איסור בתוך תנור אפייה, שחומו 200 מעלות צלזיוס, אפשר להכשירו באותו תנור, ובאותו החום - או שמא יש להכשירו דווקא ב'ליבון חמור'? ראה פמ"ג או"ח סי' תנא ס"ק ל; מקראי קודש פ, ז; אגרות משה יו"ד סי' ס; ערוגות הבושם קיט ד"ה עיין; מנחת יצחק ח"ג סי' סז.

[*] ראה גם דיון בפורום מטפחת ספרים של אוצר החכמה בקישורית http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=11374&p=108556&hilit=%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%9F#p108556